מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר בואנוס איירס אשר בארגנטינה, ב- 26 בדצמבר 1946, לאמי קלרה יאנובסקי ויסברד ואבי יעקב ויסברד.

אינני יודע הרבה על משפחת אמי למעט העובדה שסבתי, שרה מצקין, הגיעה לארגנטינה מרוסיה עם הוריה, כשהיתה בת חמש.

בגיל 17, פגשה שרה את משה (Mauricio) יאנובסקי וזמן קצר לאחר מכן התחתנו וב- 30/6/1922 נולדה אמי, הבכורה משלוש בנות.

אמא של אבי, לילה (לולה) בורנשטיין (רוזנבלט מנשואיה הראשונים), גרה בעיר לודג' אשר בפולין. היא היתה אלמנה עם ילד כשפגשה את סבי, אפריים מנדל ויסברד. הם התחתנו ובגלל המצב הכלכלי ששרר בפולין באותם הימים החליטו לנסוע לארגנטינה כאשר סבתי משאירה את בנה הבכור, חיים (Jaime) עם משפחתה בפולין עד שיסתדרו במדינה החדשה.

הדרכים באותם הימים היו לא פשוטות והם עברו מקומות רבים בדרך ליעדם. בדרך, סבתי הרתה, בזמן שהותם ברוטרדם אשר בהולנד אבי נולד ב- 30/9/1920.

הם הגיעו לארגנטינה כשאבי היה בן שנה ולמרות כל המאמצים, אביו לא הסתדר שם, לא מצא עבודה קבועה, לא דיבר את השפה ואחרי מספר חודשים החליט לחזור לאירופה בעקבות הצעת עבודה מפתה. התכנית היתה שאבי ואמו ישארו בארגנטינה עד שהוא יסתדר במקום החדש ואז הם יצטרפו אליו חזרה לאירופה.

הוא נסע ומעולם לא נודע מה עלה בגורלו כי לא שמעו ממנו עוד. האם חלה? נשדד? אף אחד לא יודע. אבי מעולם לא הכיר את אביו.

סבתי לולה עבדה וגידלה את התינוק שלה וכשהתאפשר לה שלחה למשפחתה בפולין את הכסף הדרוש כדי לשלוח את בנה חיים אליה לארגנטינה, לבד והוא כבן 8 בלבד.

זאת היתה הפעם הראשונה ששני האחים נפגשו ולא נפרדו עוד עד יום מותם. באלבום המשפחתי מצאתי תמונות של משפחת בורנשטיין- רוזנבלט אך עדיין לא הצלחתי לזהות את האנשים מלבד דודי חיים כילד. רוב המצולמים נרצחו בזמן השואה.

השנים עברו והוריי נפגשו, התאהבו וב- 11/4/1943 התחתנו.

אחותי ליאנה (Diana) נולדה ב-  10/12/1944 ואני כשנתיים לאחר מכן. בשנים אלה היתה מלחמה איומה באירופה והמצב הכלכלי העולמי היה מאוד קשה. ביוני 1946 נבחר לנשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון .הוא הפך את השילטון לדיקטטורה והמצב נעשה עגום.

אז החלה מסכת הנדודים שלי.

ב- 1950, כשהייתי בן 4 החליטו הורי לעבור לגור בעיר ריו דה ג'נאירו אשר בברזיל, בשל המצב הכלכלי והפוליטי בארגנטינה.

בריו הייתה לי חווית ילדות יפה שהתפתחה באוירה שמחה ששררה באותה תקופה בעם הברזילאי. גרנו ממש מול חוף הים, ברחוב Avenida Atlantica סמוך ל-Copacabana. איזור יפהפה ומרשים גם היום.

בברזיל למדתי בבית ספר ציבורי כללי ובמקביל כדי לשמור על המסגרת היהודית כפעמיים בשבוע למדתי בבית ספר היהודי בר אילן ללימודי יהדות. כל יום אחרי הלימודים, בשעות הצהריים, הייתי מבלה בחוף הים ומתערבב עם הדייגים שמשכו את רשתות הדגים אל החוף. כדי להגיע לחוף הים כל שהיה עלי לעשות הוא לחצות את הכביש.

ב- 1955 הודח שליט ארגנטינה וב- 1957, החליטו הורי לחזור לארגנטינה. הייתי אז בן 10 בלבד, אך השנים בברזיל השאירו בי חותם עמוק. השפה בה דיברתי היתה פורטוגזית. השארתי מאחורי חברי ילדות וסגנון חיים שונה מזה שגיליתי בארגנטינה.

השנים הראשונות היו לא פשוטות. ההתאקלמות לא היתה  קלה. כילד בן עשר התמודדתי עם קשים חברתיים, קשיי שפה והסתגלות למקום חדש אך מה שלא הורג, מחשל ותקופת ההסתגלות עברה בהצלחה. השתלבתי בבית הספר והכרתי חברים חדשים והחיים ממשיכים.

ב- 1963 מסיבות עסקיות וציוניות, החליטו הורי לעבור לגור בארץ ישראל ולנסות לפתוח דף חדש ואני בן 16. שוב עמד לפני האתגר של התאקלמות בארץ חדשה והתמודדות עם בעיות חברתיות, בעיות של שפה והסתגלות.

כשהגעתי ארצה, נכנסתי ללמוד באולפן עקיבא בנתניה בתנאי פנימיה ושם ביליתי את אחת התקופות היפות שלי. לפני שהגעתי ארצה, לא ידעתי הרבה על ארץ ישראל. תמיד הייתי יהודי גאה אך ללא שייכות לארץ. אמא שלי היתה הציונית במשפחה. התקופה באולפן שינתה את כל התמונה. יחד עם הלימודים, טיילנו לאורכה ולרוחבה של הארץ, נפגשנו עם אנשים מכל גווני האוכלוסיה, יהודים, ערבים, בדווים ועוד. במהרה התאהבתי במה שראיתי והרגשתי שהגעתי הביתה. בגלל זה, ההרגשה היא שנתניה היא עיר הולדתי בארץ.

כשנתיים לאחר מכן, שוב בגלל התפתחויות בעסוקים של אבי, הוריי החליטו לחזור לארגנטינה אך אני החלטתי להישאר בארץ. המצב הפוליטי בארגנטינה תמיד היה בעייתי ובאותה תקופה גנרלים של צבא ארגנטינה תפסו את השלטון וניהלו את המדינה. השירות הצבאי היה חובה לכל גבר בעל אזרחות ארגנטינאית.

ב- 1966 קראו לי להתייצב לשרות צבאי בארגנטינה, אחרת אחשב כעריק ולא אוכל לחזור למדינה שהורי גרו בה. בחוסר ברירה החלטתי לחזור ולמלא את חובתי בארגנטינה. בצבא פגשתי אוסף של חיילים שהגיעו ממחוזות שונים בארגנטינה, הידע שלהם לגבי יהדות והעם היהודי היה מלא דעות קדומות, בורות מוחלטת. שוב היה עלי להסתגל  למציאות לא פשוטה.

כל הסיפורים שהופצו במשך הדורות לגבי היהודים כמו עלילות דם ועוד התגלו לנגד עייני. חברים סיפרו לי שחיילים אחרים שאלו אותם אם הם יודעים שאני יהודי ושצריך להיזהר ממני. למרות זאת, נשאתי את היהדות שלי בגאווה ולמדו לכבד את זה.

הייתה תקופה לא קלה עבורי עם אמירות אנטישמיות גם מצד המפקדים (שהם הרגישו עצמם כמשנה לאלוהים). זכור לי במיוחד ביום שפרצה מלחמת ששת הימים, נגש אליי אחד המפקדים ואמר לי שהגיעו להסכם בין ממשלת ארגנטינה וממשלת ישראל שחיילים שרוצים להתנדב לצה"ל יכולים לעשות כך. כמובן שמיד הסכמתי ונעניתי בצחוק גדול כי זו הייתה בדיחה מצחיקה בעיניו.

משך השרות הצבאי בארגנטינה היה כשנה, לאחר שהשתחררתי הצטרפתי לאמי ואחותי בהקמת מפעל לבגדי נשים. אך הגעגועים לארץ היו חזקים מאוד והמחשבה היתה לעלות ארצה בהקדם וכשנתיים לאחר מכן זה קרה. עליתי עם הורי לישראל. הרגשתי שחזרתי הביתה. ידעתי את השפה, היו לי חברים והתחלתי לעבוד עם אבי וללמוד את המקצוע בו עסקתי כל חיי.

אבי התחיל לעבוד עם אחיו בענף היהלומים בשנה בה נולדתי,  וכשבאנו ארצה היה לו ניסיון רב ולי היה ממי ללמוד. שנינו הצטרפנו לבורסת היהלומים כחברים מין המניין.

בבורסה פגשתי את מי שעתידה להיות אשתי, צפורה (ציפי) פאבל. ב-3/4/1973 התחתנו. באוקטובר אותה שנה פרצה מלחמת יום כיפור. ציפי היתה בהריון הראשון שלנו. היות ולא גויסתי, החלטתי להתנדב  בבית החולים בלינסון בפתח תקוה. עיקר העבודה היתה להסיע באוטו את הפצועים המגיעים מהחזית ממנחת המסוקים לחדר מיון המרוחק כמה מאות מטרים. ובשלב מאוחר יותר, להסיע פצועים לשיקום או להבראה ברחבי הארץ. כבחור שגדל בגולה היתה זאת חוויה מאוד עוצמתית.

ב- 30/1/1974 נולדה בתינו הבכורה ליאת, ב- 17/6/1975 בתינו השנייה מיה וב- 2/9/1977 נולד בנינו איל. אז שמתי לב שאני בן שלושים, אב לשלושה ילדים וזו הפעם הראשונה בחיי שאני גר באותה המדינה מעל שש שנים רצופות.

אבל הנדודים לא תמו.

בשנת 1979, התפתח משבר גדול מאוד בענף היהלומים ויחד עם זוג חברים מאוד קרובים, החלטנו לנסוע לארצות הברית לפתח את העסק שם.

עד אותה תקופה, אף אחד מאיתנו לא היה בארה"ב מעולם והכל היה חדש לנו. שוב מקום חדש, תרבות חדשה, שפה חדשה ואתגרים חדשים. לאחר התלבטויות, החלטנו להשתכן בעיר לוס אנג'לס וב- 16/1/1984  נולד בננו הרביעי ערן. תמיד רציתי שהילדים שלי ילמדו, יתחנכו ויגדלו בארץ וכשנה לאחר לידת ערן החלטנו לחזור לארץ. (שוב פחות משש שנים).

היו אלה שנים של עליות ומורדות מבחינה כלכלית כי המשבר בענף היהלומים השתפר אך לא עבר, אך היינו מאוחדים ומאושרים להיות בארץ. הילדים השתלבו בבית הספר, אני חזרתי לעבוד בבורסה וציפי עבדה איתי במשרד.

העבודה חייבה אותי בהרבה טיסות לחו"ל,  עם כל הקושי לעזוב את המשפחה לעתים קרובות, אך היה לי הרבה נחת מהם. הייתי גאה שיכולתי לספק להם את כל צרכיהם.

ב- 1990 פרצה מלחמת המפרץ בה ישראל היתה תחת מתקפת טילים מצד עירק בהנהגתו של סאדאם חוסיין. באותה תקופה הצטווינו להישאר בבתים והתארגנו כמו כל העם בארץ, בריצות תכופות למקלט בכל שעות היום והלילה. ציפי ואני התגאינו בעמידה ובתפקוד של ארבעת ילדינו שלא עברו קודם לכן חוויה כל כך מלחיצה ולמרות גילם הצעיר, התנהלו למופת. כצפוי, מצב החרום, השפיע על המצב הכלכלי של כולם ואנחנו לא היינו חריגים.

על מנת לעזור לכלכלת הבית, ציפי החליטה, ביחד עם חברה, לפתוח חנות תכשיטים (כמובן) ושתיהן עבדו בה. זאת היתה שוב תקופה לא קלה כי העבודה בחנות מאוד משעבדת ולכולנו  היתה חסרה אמא בבית עד שעות מאוחרות. לאחר שנה החלטנו לא להמשיך עם החנות ושנינו התמקדנו בעבודה בבורסה.

בשנת 2000, כשהחיים נראו יפים מאי פעם, התגלה לציפי, מה שהם קראו, ממצא פתולוגי במוח. מאותו הרגע התחיל המרוץ על החיים. ציפי לחמה בגבורה ושנינו חיינו בתקווה מבדיקה לבדיקה במשך כ-10 שנים.

ב- 30/8/2000 ליאת התחתנה עם אסף ליטבינוב ונולדו להם בת נועם ושני בנים יהלי וליבי.

מיה התחתנה עם יניב אוריאל ב-29/8/2001  ונולדו להם שני בנים עמית ונדב ובינהם נולדה רון.  לצערי, נשואים אלה לא החזיקו מעמד והם נפרדו.

איל התחתן עם רוני חן הלוי ב- 28/9/2007 ונולדו להם שלושה בנים בן, דור וגל.

ב- 19/8/2015 ערן התחתן עם אליה טריגנו ונולד להם בן בשם אור.

ב- 28/1/2010, שלושה ימים לפני יום הולדתה ה-62, המאבק הסתיים והמחלה הכריעה את ציפי. אז התחיל פרק חדש בחיי שלא משנה כמה שמתכוננים אליו, לעולם לא מוכנים לקראתו. לאחר 37 שנים ביחד ובניית חיים משותפים שלמים, מצאתי את עצמי לבד. היתה זאת תקופה מאוד קשה עבורי.

בזמן מחלתה של ציפי, מתוך צורך להעסיק את עצמי ואת מחשבותייי במשהו שונה, הצטרפתי למועדון שיט, דרך הים, התחלתי ללמוד בקורס סקיפרים אותו סיימתי כמה חודשים לאחר לכתה. בזמני הפנוי מעבודה בליתי כמה שיותר זמן בהפלגות על יאכטות של המועדון ועסוק במחשב שהיה התחביב שלי מאז פגשתי את המחשב הראשון.

קרוב לשנתיים לאחר מכן, ועל פי המלצה של חבר, נרשמתי למכון אבשלום אשר עוסק בלימודי ארץ ישראל ועוד הרבה נושאים מעניינים ומגוונים. שם פגשתי את ריבה אלקלעי. לריבה  סיפור חיים מרתק, שלא כאן המקום לספר את כולו אך הוא קשור לעיסוקי היום.

ריבה היתה מורה, מחנכת ומנהלת בית ספר במחוז ירושלים. במשך שנים התמודדה עם התסכולים של הקושי בהבנת הקשיים של חלק מתלמידי בית הספר והיכולת לעזור להם. במאמר שקראה, נודע לה על מחקר שנעשה על ידי דר' ארנולד הולצמן, חוקר ופסיכולוג, אשר הוכיח את הקשר בין התפתחות המוח לדרמטוגליפיה בכפות הידיים. המאמר היה מרתק וריבה החליטה לפגוש את החוקר וללמוד את השיטה. בסיום לימודיה, הזמין אותה ד'ר הולצמן ללוות אותו בהמשך המחקר.

שיטה זאת נתנה את התשובה רק להיבטים הנלמדים של האדם. בעקבות התנסויות שונות בחייו אך לא נתן תשובה למה שריבה רצתה, להבין את סיבת הקושי של הילדים.

במקרה, נודע לה על מחקר נוסף שנעשה בטאיוואן עי ידי ד'ר מרי לאי הקושר את התפתחות המוח כבר בשלב העוברי לטביעות האצבעות (מוניטור של המוח וחלק מהדרמטוגליפים) אשר מלמדות אותנו על החוזקות והחולשות הגנטיות של כל אדם בכל גיל שהוא (הטביעות לא משתנות).

זה היה מה שריבה חיפשה. היא החליטה לפרוש מניהול מוצלח של בית הספר (זכתה פעמים בפרס חינוך מטעם שר החינוך) ולמרות הלחצים הכבדים שהופעלו עליה על יד משרד החינוך, נסעה להונג קונג ללמוד את  השיטה. כשחזרה לארץ, ריבה המשיכה במחקרים עם כל הידע שצברה ושילבה את השיטה של ד'ר הוצמן עם המחקר של ד'ר מרי לאי ויצרה שיטה ייחודית שהלכה והתפתחה עם הזמן והוכיחה את עצמה כמדוייקת ביותר. מאז היא מלמדת ומכשירה מאבחנים בשיטה שפיתחה.

כתבתי בקיצור רב את השורות האלה כי הם קשורות להמשך חיי.

ריבה ואני התחברנו ולאחר שנה של זוגיות החלטנו לגור ביחד והזדמן לי להיות עד להצלחות והדיוק של השיטה והצעתי לריבה לנסות ולמחשב את כל הידע העצום הזה שהמאבחנים החדשים יוכלו להשתמש בו ולמען הדורות הבאים על מנת שהידע הרב והחשוב הזה לא ילך לאיבוד.

החלטתי אז לצאת לגמלאות מעסקי היהלומים, להתיישב ליד המחשב ולתכנן את הפרויקט החשוב והמעניין הזה בעזרת מתכנתים ואנשי מקצוע שונים (בעקר בתחום המתמטיקה) וזאת תעסוקתי בימים אלה. להפוך תחביב לעסוק עיקרי זה הגשמה של החלום של כל אדם.

לאורך כל חיי ליוו אותי שני ערכים מרכזיים, יושר ויושרה ! הם הבסיס לכל מערכת יחסים וקשרים אישיים, דרכם נבנה האמון, החברות ואהבת האדם. המשפחה עבורי היא ערך עליון ובסיס לאושר ושמחה. השתדלתי להעביר זאת לילדי וכעת אני ממשיך את זה עם נכדי.

שמחתי מאוד להשתתף בפרויקט של סיפור לבית התפוצות עם נכדתי רון בו היתה לי הזדמנות לספר לה מקצת מחיי ושל המשפחה ועזר לקירוב הלבבות ביננו.

הזוית האישית

קרלוס: היה מעניין ומהנה לעבוד עם רון ולספר לה על תולדות המשפחה ועל חיי.

רון: היה לי כיף ומעניין ללמוד על חייו של סבא שלי, אני מאוד מקווה שפעילות תמשיך.

סבא קרלוס השתתף בתוכנית בפעם השנייה בשנת 2023, יחד עם נכדו נדב אוריאל ויחד העלו את הסיפור: "משפחת ויסברד – ציונות וערכים"