מאגר סיפורי מורשת

חיים שרף השתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. להלן סיפורו:

בשנות ה-50 כשהיה חיים בן 9 הוא עלה ארצה עם משפחתו לעיר ושמה 'שער העלייה' (כיום טירת הכרמל). מטירת הכרמל הוא ומשפחתו נסעו במשאית פתוחה כשש שעות לקריית שמונה שנקראה באותה תקופה "חלסה". שרב כבד שרר בחוץ ולכן היה חם מאוד, ובנוסף לכך גם אוכל ושתייה לא היו בהישג ידם. נהג המשאית אמר: "הנה הגענו, תלכו לאוהלים ושם תגורו". הוא ומשפחתו נכנסו אל האוהלים וראו שרצפת האוהל מלאה בקוצים והמיטות מונחות כך עליהם. אימא שלו החלה לבכות ושאלה אותם: "מה נעשה עכשיו?". לאחר מכן הגיע נציג מהסוכנות היהודית ורמס את הקוצים, ודאג להם למזרנים ושמיכות עבות.

בבוקר שלמחרת אבא של חיים פנה אל הנציגים הנמצאים במשרדי הסוכנות היהודית וטען שהוא לא רוצה לחיות כאן. הוא אמר את זה כל יום, וכל יום שעבר אמרו לו הנציגים שיהיה בסדר, ודאגו להם לקופסאות אוכל. כל יום הגיעו עוד עולים, ואבא שלו ניסה לדחוף את כל המשפחה לתוך המשאית המובילה את העולים החדשים בטענה שמשפחתו לא תחיה כאן. במשך חודש אבא שלו ניסה להבריח אותם משם ולא הצליח, כעבור זמן הוא הצליח, וכל המשפחה הגיעו יחד למחנה מעבר בבנימינה, אך שם לא קיבלו אותם. אחרי כמה ימים שהבינו שאין להם מקום, הם המשיכו בדרך ועברו לרמת ישי. גם שם חיו והתגוררו בתוך אוהלים שמסביבם המון בוץ וקוצים. בשנות ה-50 החורפים היו קשים מאוד, לאחר כמה חודשים הוא ומשפחתו הקימו בסביבתם בדונים (צריפים) ובית ספר והחלו ללמוד. היו נותנים להם קופונים לאוכל על פי גודל המשפחה, כלומר רבע קילו בשר וארבע ביצים. כשהיו ילדים הם לקחו את הציפית של הכרית והלכו לשדה, הם היו מבריחים ירקות ומה שהיה אפשר וכך הם חיו שלוש שנים: נכנסים לפרדסים ולחצרות וקוטפים פירות וירקות. בשנת 1953, כשהיה בן 12, הגיעו חיים ומשפחתו למגדל העמק וחיו בצריפים. לאחר שישה חודשים נפתח בית הספר שנקרא "שלום עליכם" והם החלו ללמוד שם.

אבא שלו היה נציג שעבד בקרן קיימת לישראל (קק"ל). הוא הביא לביתם עץ וחיים מאוד התלהב ממנו, לקח מעדר ושתל את העץ בצמוד לצריף המשפחתי. הוא היה משקה אותו כל יום ומבחין איך הוא צומח. לאחר כמה שנים חיים ומשפחתו עברו לגור בשיכונים כי פינו את הצריפים. (אנשים לא היו בעד המעבר מהצריפים כי לעומת השיכונים היה מרווח שם). המועצה שרפה את הצריפים כדי להפחיד את האנשים שהתגוררו שם. בשיכונים היה מאוד צפוף, הם התגוררו במקום אחד שלוש אחיות ושני אחים. אחרי תקופה מסוימת חיים חזר למקום בו שתל את העץ ולשמחתו העץ נשאר. כיום זו מזכרת עבורו (הוא אפילו הזיל דמעה כשסיפר לנו על כך).

להורים היה קשה לפרנס אז הם העבירו את חיים לבית ספר חקלאי בנהלל (פנימייה). סדר היום שם מתנהל כך שחצי יום לומדים וחצי יום עובדים. חיים היה רפתן, הוא היה חולב פרה בידיו ולכל רפתן היו ארבע פרות לחלוב. היה עליו לקום ב-4 בבוקר כל יום אך הוא היה נהנה מזה מאוד. יום אחד אבא שלו בא לבקר אותו כשהוא לבוש בבגדי עבודה ואמר לו: "עדיף שתעבוד בשביל לפרנס את המשפחה במקום ללמוד". זה היה בגיל 14 ואכן אביו הוציא אותו מהלימודים כדי לפרנס את המשפחה. חיים מספר שהוא מאוד נהנה לעבוד בבית הספר ואהב את העבודה כרפתן, ואביו ולטענתו קטע את האהבה שלו לזה. כיום האהבה שלו בחיים הם הנכדים שלו והנינים שלו: "אני מרגיש שיש לי פירות והמשכיות וזה מקנה לי אושר גדול", אמר חיים במהלך התיעוד.

הזוית האישית

המתעדות רון ויובל: מאוד נהנינו ושמחו לקחת חלק בתכנית המרגשת הזו, הייתה לנו חוויה מלמדת ומעשירה. למדנו מחיים המון ושמחנו שהוא שיתף אותנו בסיפור חייו והרגיש עמנו בנוח. התרגשנו כשחיים לקח אותנו לראות את העץ שהוא שתל כשהיה נער, זה נתן מוחשיות ואמת לסיפור. הרגשנו שכצוות אנו עובדות מאוד טוב ביחד, עבדנו בשיתוף פעולה ועבודת צוות מלאה, ואין ספק שכל אחת מאתנו עשתה את עבודתה על הצד הטוב ביותר.

המספר חיים שרף: במפגשים שלנו היה לי מאוד מרגש וכיף, נהניתי לספר ולשתף את העבר שלי, העליתי זיכרונות מהילדות שלי ומהעלייה שלי. שמחתי שהבנות הקשיבו והראו נכונות לעשייה ופעילות משותפת, היה נראה שהתכנית והסיפור האישי שלי באמת חשוב להן.