מאגר סיפורי מורשת

הילדות המוקדמת

שמי יששכר פריאל, נולדתי בשנת 1947 בפולין, בעיר שנקראת ליגניצה. בבית הספר היו לי חברים, גם יהודים וגם פולנים, אבל סבלתי מגילויי אנטישמיות: שמות גנאי, מכות, ועוד. יש לי זיכרונות טובים מילדותי בפולין, בעיקר בגלל שנהגנו לנסוע כל שנה עם משפחתי וחברים יהודיים של ההורים שלי לחופשה בחוף הים, או בהרים לשבועיים. בין החברים של הוריי היו ההורים של סבתא דליה, ולמעשה הכרתי אותה בגיל מאוד צעיר. מאד זכור לי מהילדות שלהורים שלי היתה חנות ירקות, ופעם בשנה, בחורף, הם היו מקבלים משלוח אחד של ארגז תפוזים למכור לכל הלקוחות. ההורים שלי לא רצו למכור משהו כל כך "נדיר" בזמן הזה ולכן הם הביאו את התפוזים לחברים שלהם ושמרו גם לי, ולכן תפוז היה פרי שמאוד אהבתי בתור ילד וגם הייתה לי הזדמנות לאכול אותם לעומת ילדים אחרים.

ההורים ואני בפולין 

המסע לארץ

כשהייתי בכיתה ג', התחילו דיבורים בין ההורים שלי על לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל. אני מאוד התרגשתי, מכיוון ששמעתי שבישראל מאוד חם ואצלנו בפולין היה מאוד מאוד קר. הוריי הגישו בקשת עליה, ובשנת 1957 הם קיבלו אישור. בסביבות חודש מרץ ארזנו את הדברים שלנו ועלינו על רכבת למסע של ארבעה ימים וארבעה לילות לאיטליה, שם נשארנו להמתין בבית מלון בנאפולי עד שעלינו על ספינה לישראל. בזמן שהיינו בנאפולי ירדנו לרחוב, ושם גיליתי פרי שלא הכרתי ולא היה לי מושג שהיה קיים. קראו לו בננה. אף פעם, עד גיל עשר, לא טעמתי ולא ראיתי בננה. אחרי ארבעה ימים בנאפולי הגיעה הספינה (קראו לה "ארצה") ויכולנו להתחיל לשוט לישראל, לשיט של ארבעה ימים, שבסופו הגענו לחיפה ביום שישי בערב.

מכיוון שהגענו ביום שישי היינו צריכים לחכות על הספינה עד מוצאי שבת ורק אז יכלו לקשור את הספינה למזח. מיד כשירדנו אבא שלי היה צריך ללכת להגריל מספר שיגיד לנו לאן ישלחו אותנו בארץ. הוא הגריל את המספר חמש, ועלינו על אוטובוס שלקח אותנו למקום שעדיין לא ידענו מה הוא. אחרי זמן מה הגענו לצלע הר ושם אמרו לנו לרדת. הגענו לקריית שמונה. קיבלנו שם חדר קטן בלי גז, אז ההורים שלי החליטו שאבא שלי ילך לאחד מהחברים שהיו לנו בארץ ויבדוק אם נוכל לעבור אליהם, כדי שהם יוכלו לחפש עבודה במרכז הארץ. אבא שלי נסע והוא אכן מצא חברים בפתח תקווה שהסכימו שנבוא אליהם. ארזנו הכל והשארנו את המקום כמו שהיה ונסענו לפתח תקווה. מכיוון שהיה להם רק שני חדרים סך הכל אז חיפשנו עוד מקום לעבור אליו ומצאנו: ביפו היו להורים שלי עוד חברים שהסכימו שנעבור אליהם, אז עברנו לשם עד שמצאנו דירה בשכירות בשכונת מנשייה על חוף הים ביפו.

הלימודים בארץ

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר בארץ הייתי אמור להיות בכיתה ד' לפי הגיל, אבל מנהל בית הספר החליט לעשות לי מבחן לפני השיעור כדי לבדוק לאיזה כיתה אני שייך. מכיוון שאני לא ידעתי עברית והוא לא ידע פולנית, הוא דיבר עם אימא שלי ביידיש והיא שאלה אותי את השאלות. מכיוון שהתבלבלתי בתשובה אחת המנהל החליט לשלוח אותי לכיתה ג' שוב פעם, לכן גם הייתי הילד הכי גדול בכיתה שלי. הקליטה שלי בארץ הייתה מדהימה: רוב הילדים בכיתה שלי הגיעו ממקומות שונים בעולם חוץ משניים-שלושה ילדים שנולדו בארץ, ואחד מהם פשוט "אימץ" אותי ועזר לי המון, גם עם השפה וגם עם כל מיני משחקים ששיחקו בארץ וממש התחברנו. כולנו הגענו ממקומות שונים, אבל הצלחנו להסתדר יחד, ובסוף גמרתי את בית הספר היסודי (עד כיתה ח'). כשסיימתי את בית הספר מצאנו דירה בבת ים ועזבנו את יפו ועברנו לשם. עדיין למדתי בתיכון בתל אביב ולכן הייתי צריך לנסוע בשני אוטובוסים ולמדתי שם במגמת "טכנאות טלפונים".

ההבדלים בין פולין לישראל

ההבדלים בין הילדות שלי בארץ לילדות שלי בפולין הם מאוד גדולים: בפולין להורים שלי היתה עבודה מאוד טובה בחנות ירקות שבה הם יכלו לקבל המון חופשים ויכלו להיות הרבה זמן איתנו (אחי ואני) ומצבנו הכלכלי היה ממש טוב, עד כדי כך שהייתה לנו עוזרת קבועה והיתה לנו דירה מאוד גדולה. לעומת זאת ביפו היו לנו שני חדרים ואחד מהם היה מושכר כדי לקבל עוד כסף וארבעתנו ישנו בחדר אחד. מצד שני היה הרבה יותר חופשי ויותר חם, היה אפשר ללכת עם מכנסיים קצרות לא כמו בפולין שהיה קר מאוד.

השירות בצבא 

כשהתגייסתי הייתי צריך לשרת שנתיים וחודשיים אבל בתחילת השירות פרצה מלחמת ששת הימים ולכן האריכו את זמן השירות שלי לשנתיים וחצי. כשהתקרבתי לזמן של שנתיים וחצי פרצה מלחמת ההתשה והיו תקופות סוערות מבחינה ביטחונית בארץ, אז העלו את זמן השירות שלי לשלוש שנים. לכן הייתי המחזור הראשון ששירת שלוש שנים, ומאז כבר כל הבנים בארץ משרתים שלוש שנים.

אני בשירותי הצבאי

חיים אישיים

אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד, התחתנתי ואימא של יעל (אלה) נולדה. אחר כך עברתי לעבוד בארצות הברית לשבע שנים וכשחזרתי המשכתי לעבוד בעבודה שבה נסעתי בכל העולם. לפני עשר שנים עזבתי את העבודה וכיום אני מפליג בסירה, ולפני שנה וחצי חציתי את האוקיינוס האטלנטי בסירת מפרש.

אני על סירת המפרש

הזוית האישית

הנכדה יעל: אני מאוד נהנתי מכתיבת סיפורו של סבא שלי ובדרך למדתי על המשפחה שלנו דברים שלא ידעתי עד אז.