מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי באלג'יר בשנת 1938. לאבי קראו מקס ולאימי חיה. היינו חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות. גדלתי בבית חם ואוהב. הייתי נכד ראשון במשפחה משני הצדדים ולכן פונקתי מאד. אבי היה מנהל כוח אדם ואימי עקרת בית.

למדתי בבית הספר מעורב: יהודים, נוצרים ומוסלמים. כולנו שיחקנו ביחד גם בבית הספר וגם אחר הצהרים, טיילנו ביחד ללא הבדלי דת. היינו כולנו חברים טובים בחטיבה ובתיכון, שהיה מסגרת קדם צבאית, כולם ביחד ללא הבדל.

כילד הייתי מאוד שובב, חיפשתי כל מיני הרפתקאות ויחד עם זאת היינו ילדים מאוד ממושמעים, מנומסים, מתורבתים, ידענו לכבד אחד את השני. כבדנו את המורות ואת המורים שלנו, שהיו מוערכים בעינינו לא פחות מההורים שלנו. הייתה לי ילדות נהדרת עד עלייתי לארץ.

כשהייתי בן שנה או פחות, אבי גויס במסגרת מילואים בצבא הצרפתי למלחמת העולם השנייה. בהיותו במלחמה נפל בשבי הגרמני. למזלו ביחידה בה שירת, רוב הלוחמים היו ערבים, רק הסגל היה נוצרי ויהודים צרפתים. אני לא יודע כיצד הוא הסתיר את תעודות הזיהוי שלו, וסיפר שגם הוא ערבי מוסלמי. אבי עשה את עצמו מתפלל כמותם ונהג כמותם. אבי שהה תקופה די ארוכה בשבי הגרמני. גם שני אחיו נפלו בשבי הגרמני.

במשפחתו של אבי, מתוך חמישה ילדים (אבי ואחיו), כולם היו בצבא. שלושה מהם היו בשבי ואח אחד פצוע. תארו לכם כמה היה קשה להורים (סבא וסבתא שלי) כאשר הם שמעו על היחס לשבויים מצד הנאצים: ללא מקלחות, סבלו מכינים, בריאות ירודה, בקיצור תנאים קשים מאוד.

באחד הימים אבא שלי (שהוא הסבא רבה של ליאם) היה תורן במטבח. הוא ושני החברים שלו מצאו הזדמנות וברחו דרך ביוב. הם נדדו יומם ולילה כאשר רוב היום היו מסתתרים ובכל לילה צעדו עד שהגיעו לגבול צרפת. בגבול, כמעט היסגרו אותו שוב לגרמנים, עקב קיומו של "חוק וישי". למזלו של אבי, היה אדם רחום שסידר לו תעודת מעבר על פי חוק וישי עם חותמת גרמנית וצלב קרס. היום תעודה זו שמורה אצלי עם כל המסמכים של אבי זכרו לברכה.

כאשר ספרתי את סיפור הבריחה לילדיי ולנכדי וחברתו לעבודה, הם שאלו: כיצד ברחו אבי וחבריו דרך הביוב אשר אמור להיות צר? אבי סיפר לי שהביוב היה רחב וגדול עד כדי כך שג'יפ יכול לנסוע בתוכו.

נולדתי בתקופה מאוד קשה, מהיהודים נשללה האזרחות. היהודים סולקו מעבודותיהם השונות, חלקן ממשלתיות. האבטלה גדלה והחיים היו מאד קשים. מנות האוכל היו קצובות לכול משפחה. גם אם למשפחה או אדם היה כסף, הדבר לא עזר לו או שיפר את רמת חייו. כילד לא הרגשתי את הקושי.

סיפור העלייה לארץ

עליתי לארץ עם הוריי ואחי בשנת 1956.

מכיוון שהיינו גם אזרחי מדינת צרפת, יכולנו לעלות לארץ ללא קשיים, אך בתנאי שכשנגיע לישראל נשרת בצבא.

הייתי בן 18 כאשר הגענו למבשרת ירושלים. ב- 1956 פרצה מלחמת סיני (מבצע קדש), לא הספקתי להתגייס באופן רשמי לצה"ל ונלקחתי לגבול ירדן לאחר אימון קצר בן 10 ימים. להזכירכם, באלג'יר למדתי במכינה קדם צבאית, כך שידעתי לאחוז בנשק ולהילחם. בזכות ידיעותיי אלו, יכולתי לסייע לבחורים האחרים ועולים חדשים. רק לאחר המלחמה גויסתי רשמית לשירות סדיר בצה"ל. הייתי חובש בגולני עד לשחרור.

כשעליתי לארץ, הייתי בגיל גבולי, כלומר לא יכולתי להמשיך את הלימודים שלי בארץ בגלל השפה (לא היה לא אולפנים ולא בתי ספר מתאימים) ולכן לקחו אותי לעסוק בעבודות דחק שונות (סיכול אבנים, עידור עצים, שתילה וכדומה). אבי שראה כמה קשה בניו עובדים רצה שנחזור לצרפת, אבל אני רציתי להישאר בארץ ולכן התגייסתי לצבא. היה לי מאוד מאוד קשה ללא ידיעת השפה והבנת הוראות, במיוחד ביחידה קרבית שהיה מאוד מסוכן גם לי וגם לחברים שלי, בכל זאת התגברנו על כל הקשיים ותוך כדי למדתי לקרוא ולכתוב לבד.

חיי בישראל

לאחר השחרור מצה"ל, למדתי להיות טכנאי טקסטיל. ניהלתי מפעל בקרית מלאכי A.P.C.

בשנת 1964 התחתנתי עם בחירת ליבי מרי. הכרנו במסיבת ריקודים, יצאנו שנה עד נישואינו. מאז ועד היום, אנו מתגוררים באותו הבית. בני הבכור יהודה נולד בשנת 1966. לאחריו נולדו זיו, חיה וליטל.

גויסתי במסגרת המילואים, למלחמת ששת הימים, למלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. במלחמת לבנון הראשונה, אני שירתתי כאיש מילואים ובני הבכור כחייל בסדיר.

עם כל הקשיים שחוויתי בחיי היום אני מאוד מאוד מרוצה. יש לי ילדים שהם דור ראשון בארץ, חלק מהם קצינים בצבא. יש לי תשעה נכדים שיחיו שהם יקרים לי מכול במיוחד ליאם היקר.

תשע"ח

הזוית האישית

ליאם: נהניתי מאוד להקשיב ולדבר עם סבא. שני: נהניתי מאוד לשמוע את סיפורו של סבא ג'ורג' ולמדתי רבות על חיים אחרים שהיו פעם. ג'ורג': נהניתי מאד להגיע מדי שבוע ולספר את סיפורי. זו גאווה גדולה שליאם בחר בי לעבודה זו.