מאגר סיפורי מורשת

לסבא שלי קוראים יחזקאל על שם אבא של אימא שלו. שם נוסף שלו הוא חיים, על שם אבא של אבא שלו. שם המשפחה שלו הוא צדקה. שם זה נפוץ בקרב רבנים רבים במשך הדורות. סבא שלי גר בילדותו בשכונה יהודית בשם בתאווין בבגדאד שבעיראק, בבית שהיה סמוך לנהר החידקל. הבית היה עם חצר פנימית שמסביבה היו חדר אורחים, מטבח, מקום רחצה וחדר כביסה. בקומה השנייה היו שני חדרי ילדים, חדר הורים וחדר לעוזרת הבית שגרה איתם. על הגג היו מיטות לשינה בימי הקיץ החמים. בשכונה הייתה מכולת, שוק ורפת. סבא שלי זוכר איך היו חולבים את הפרה לידי הקונים ונותנים להם את החלב.

שם אמו של סבי הוא פהימה ושם אביו הוא שלמה. שם אחיו הבכור והיחיד היה אברהם. בעיראק אמו הייתה מורה ולאביו היה בית דפוס. בישראל אמו עבדה בבית החרושת "עלית" ואביו הקים יחד עם חבר שהפך לשותף עסק של בית דפוס. הוריו של סבא שלי היו אנשים טובים, צנועים, שקטים ונעימי הליכות שדאגו להשקיע בחינוך שלו ושל אחיו. סבי מספר שביום יום הוא ומשפחתו אכלו לארוחות בוקר שמנת, חלב וגבינות מתוצרת מקומית. בצהריים הם אכלו לרוב אורז עם קציצות בשר או עוף ותפוחי אדמה. בערב הם אכלו גבינות עם סלט ופירות למיניהם. בארוחות שבת בבוקר היה מקובל לאכול ביצים חומות עם חצילים. בצהרי שבת הם אכלו טיבט – עוף ממולא באורז שהתבשל על אש קטנה במשך כל הלילה. טיבט היה המאכל האהוב על סבי. לפעמים בצהרי שבת הם אכלו דגים צלויים שניצלו על מדורות לאורך חוף נהר החידקל. סבי זוכר שהיו דגים את הדגים לעיני הקונים.

סבי מספר שהיהודים היו נפגשים בשבתות בבתי הכנסת. לאחר מכן הגברים היו נפגשים בחוף נהר החידקל או הפרת. הנשים היו נפגשות באחד הבתים לפי סבב תורים. סבי מספר שבעיראק בימי הקיץ היו מבלים בחלק מהשבתות עם ההורים על גבי איים שהיו צצים בלב נהר החידקל כתוצאה מהגאות והשפל. סבי ומשפחתו היו עורכים את הקניות בשוק. הם היו קונים שם פירות, ירקות, עופות ובשרים. דברי חלב היו קונים במכולת הסמוכה לבית או ישירות מהרפת בשכונה. בעיראק במקום ממתקים קנויים רוב האימהות היו אופות עוגיות עם תמרים, שקדים וריבות למיניהן ששימשו כתחליף לממתקים שנקנים בחוץ. סבי אהב בעיקר לוקום ובקלאווה. עד גיל 10 סבי למד בעיראק בבית הספר "מסעודה שם טוב". סבי מספר שבבית הספר בעיראק המשמעת הייתה נוקשה ושיטת החינוך כללה עונשים ואף הכאת האצבעות עם סרגל ברזל. הוא מספר שלמזלו היה תלמיד טוב, ממושמע ואהוד על המורים. כילדים הם שיחקו בעיקר בחצר הבית עם העוזרת מכיוון שלא היה מקובל לשחק מחוץ לבית בשל החשש מהערבים. הם נהגו לשחק קלאס ומחניים.

סבי עלה לארץ בשנת 1951. הוא סיפר ששורשי קהילת יהודי עיראק הן מלפני 2600 שנה, כאשר מלך בבל החריב את ירושלים והגלה את היהודים לבבל. הקהילה הזאת פרחה ושגשגה במשך מאות שנים. התלמוד הבבלי זו היצירה הכי גדולה ביהדות והיא נוצרה על ידי חכמי בבל. גם בשלטון המוסלמי שהתחיל במאה ה- 6 לספירה הקהילה היהודית לא ידעה סבל או שנאה. בשנת 1930 נאציזם החל לשלוט בגרמניה ולהפיץ שנאה ליהודים בכל רחבי העולם, כולל בעיראק. ערבים המוסתים על ידי הנאצים עשו פרעות בשנת 1941 והרגו כ-180 יהודים. אז הגיעה ההכרה אצל רוב היהודים שלא בטוח יותר לחיות בעיראק. בזמן הכרזת המדינה סבי היה בעיראק וכל היהודים הסתגרו בבתיהם מפחד ההתנפלויות של הערבים שהתחילו לראות בהם כאויבים ובוגדים במדינה. עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 היהודים החליטו לעלות בהמוניהם לארץ ישראל, וכך משפחתו והוא עלו לארץ ישראל בשנת 1951.

כשממשלת עיראק החליטה לאפשר ליהודים לעזוב את עיראק תוך ויתור על אזרחותם ורכושם, נרשמו לכך היהודים בהמוניהם. מאחר שישראל נחשבה לאויב של עיראק לא הייתה טיסה ישירה לשדה התעופה של ישראל אלא הייתה טיסת ביניים אל קפריסין, ומקפריסין אל ישראל. סבי ומשפחתו הגיעו לרמת גן והתגוררו בדירה של הדוד (אח של אבא של סבי) כל משפחה בחדר אחד. כעבור ארבעה חודשים הם קנו מגרש ובנו עליו צריף שהתגוררו בו. בתנאי החורף שהיו מאוד קשים הם סבלו מאוד מחדירת גשמים לתוך הצריף, לכן מכרו את המגרש והצריף וקנו דירה של 2 חדרים ברמת גן.

כשעלה לארץ ישראל הצטרף לכיתה ד' בבית הספר "הנחיל". הוא זוכר שלא הייתה לו בעיה להשתלב וללמוד עברית וגם בישראל הוא היה תלמיד מצטיין ואהוב על המורים. הוא זוכר שגם המורה וגם המנהל היו נשארים אחרי שעות הלימודים כדי לחזק את ילדי העולים בלימוד השפה. בהתחלה ההרגשה הייתה מוזרה אבל מאחר שהיו עוד תלמידים עולים חדשים מעיראק הם התחברו יחד כולם וזה הקל על קליטתם בחברה הישראלית. הוא אהב לשחק כדורגל עם חבריו החדשים. הקליטה הייתה מאוד קשה להוריו מהבחינה הכלכלית. לאחר מאמצים אמו מצאה עבודה כפועלת בבית חרושת לשוקולד "עלית". אביו שהיה עצמאי בעיראק ובעל בית דפוס מצא עבודה כפועל דפוס. עם הזמן יחד עם קרוב משפחה אביו פתח בית דפוס בישראל. סבי זוכר כשהיה בכיתה ד' הושיבו אותו ליד בת הדוד שלו, שהייתה ותיקה ממנו ושלטה בשפה העברית. פעם שאל אותו המורה: "מה שמך?", הוא לא הבין ואז היא אמרה לו: "תגיד חתול", והוא אמר "חתול", וכל הכיתה צחקה. המורה כעס מאוד ואמר שכל התלמידים הותיקים חייבים לעזור לעולים החדשים ולא לעשות מהם צחוק. זה דחף אותו ללמוד כמה שיותר מהר את השפה עד שהוא הגיע להיות מצטיין בהכתבות. סבי למד בבית הספר בארץ את המקצועות תנ"ך, היסטוריה, עברית, אנגלית, גאוגרפיה, ספרות, חשבון, פיזיקה וכימיה. הוא אהב תנ"ך, היסטוריה וספרות, ופחות אהב חשבון, פיזיקה וכימיה. בבית ספר העממי "הנחיל" ליווה את כיתתו של סבי מורה אחד לכל המקצועות מכיתה ד׳ עד כיתה ח׳ בשם צבי. חוץ מצבי היה בנוסף מורה למוסיקה שבא פעם בשבוע. סבי זוכר שבבית הספר היה חדר אוכל. המבשלת הייתה אשתו של המנהל שיחד עם בנות מכיתות ז'-ח', שהיו בתורניות במטבח, הייתה מכינה את האוכל. סבי מספר שהיה בתנועת הנוער שנקראת "הנוער העובד" שהייתה בשכונת בורוכוב בגן הקופים שברמת גן. הם היו משחקים משחקים שונים וגם יוצאים לטיולים באישור ההורים. טיולים היו גם במסגרת בית הספר. בתיכון למד סבי ב"אוהל שם" ברמת גן. ברבות הימים ירש סבי את בית הדפוס מאביו והמשיך לנהל אותו לאורך שנים.

הזוית האישית

הנכדה מעיין: נהניתי מאוד לשמוע על העבר של סבי, היה מעניין ומסקרן. למדתי הרבה על סבי ומשפחתו. למדתי על עיראק ועל היסטוריית היהודים בה. בנוסף למדתי על אופן החינוך בעבר. למדתי על סוגי המאכלים שהיו נהוגים בעיראק אצל היהודים ואופי חייהם. למדתי על חוויות הילדות של סבי.