מאגר סיפורי מורשת

יהודה אסולין – סיפור של שבי בידי האויב בזמן מלחמה

קצת על יהודה אסולין:

בואו נלך  47 שנים לאחור, למלחמת יום הכיפורים, לתקופה בה היה יהודה אסולין, היום נשוי ואב לשלושה ילדים ושלושה נכדים, כלוא בכלא המצרי.

למעט תחקיר שעבר במסגרת צה"לית לפני 22 שנים אודות אותם ימים, וכתבה שפורסמה לפני כ-10 שנים באתר אינטרנט, זו הפעם השלישית שיהודה אסולין מספר אודות אותם ימים.

"הפנמתי את מה שעברתי" הוא אומר כשדמעות זולגות מעיניו. "לא שיתפתי אף אחד בסיפור האישי שלי. הרגשתי כמי שנעל איזו מגירה וסתם את הגולל על פרק קשה מאוד בחיי".

יהודה אסולין הוא דוד של אבי והסיפור שלו הוא סיפור מדהים, משמעותי ומעורר השראה גדולה על הכניעה בלית ברירה, על העינויים בכלא והטראומה שנשארת לכל החיים.

הסיפור שלי:

כשהגעתי לגיל 18, התגייסתי לחיל השיריון, ואת מרבית השירות שלי עשיתי בסיני.

ביום הכיפורים, בשעה 14:00 נשמעה האזעקה שסימנה את תחילת המלחמה.

בסביבות השעה שתיים בצהריים נשמעה אזעקת המלחמה. לפתע הגיחו מעלינו ארבעה מטוסים מצריים במטרה להשמיד את הטנקים שהיו בחניון. למזלנו הם החטיאו. אנחנו  התקדמנו בטנקים לכיוון תעלת סואץ, אך המצרים ירו עלינו בכל הכיוונים. בתוך הטנקים היו לנו כבר מספר חיילים פצועים, ולא ניתן היה לשלוח אלינו צוות רפואי בגלל משימה אחרת. בלית ברירה הורדנו את הפצועים במוצב שהיה בדרום תעלת סואץ, מוצב המזח. שם המתנו כמה ימים, תוך כדי שאנחנו נלחמים בחיילים המצרים שניסו לעלות על המוצב ולהגיע אלינו, תוך שהם צועקים לעברנו " אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד". האוכל, השתייה והתחמושת אזלו לנו, מצבם של הפצועים נעשה רע והייתה סכנה ממשית לחייהם, וכוחות צה"ל לא יכלו להגיע ולחלץ אותנו מהמוצב. לא הייתה לנו ברירה אחרת, אלא להיכנע וללכת לשבי המצרי. אחרי שהשמדנו את כלי הנשק והמסמכים, יצאנו מהמוצב בראש מורם בגאווה. הלכנו אל הלא נודע, אבל לפחות היינו בחיים.

חודשיים וחצי הייתי בכלא "עבאסייה" ליד קהיר. ערום בתא קטנטן, על רצפת בטון, ללא מיטות, ללא מקלחת ושירותים. לבד, מנותק לגמרי מהעולם. המצרים היו שופכים מים על הרצפה, כדי שיהיה לי קר ואחלה בדלקת ריאות. יצאתי מהתא רק לצורך חקירות, עינויים ומכות רצח. המצרים כיבו עלינו סיגריות בוערות, היכו אותנו באלות, מקלות ושרשרות. כל דבר שהם חשבו שיוכל לשבור אותנו. עד היום אני שומע את הצרחות של החברים שלי בעת החקירות.

כעבור חודשים וחצי של גיהינום, הודיעו ממשלת ישראל וממשלת מצרים על חילופי שבויים.

לשמחתי הרבה, ביום שבו שוחררתי, התקיימה ברית המילה של אחיין שלי, אבא של ליאם. הגעתי ישר לאירוע וכמובן שהשמחה כפולה, גם שבתי הביתה משבי נוראי וגם נולד לי אחיין חדש. זה היה הסימן הטוב ביותר לכך שהחיים ממשיכים, והם יותר חזקים מכל דבר אחר.

הזוית האישית

ליאם שולמית: שמחתי מאוד להכיר צד של המשפחה שלי שלא הכרתי קודם, ואת הסיפור המיוחד שלו. לא ידעתי שיש לי במשפחה גיבור אמיתי! אני שמחה מאוד לבשר כי יהודה הצליח להקים משפחה ולהתגבר על הטראומה הנוראית למרות הכל, ואני ממש גאה שיש לי במשפחה גיבור כזה.