מאגר סיפורי מורשת

שם: הדסה בילר מרקוס . קראו לה בשם  הזה מכיוון שאמא של סבתה שלי מאוד אהבה אותו.

סבתא שלי נולדה בגרמניה בעיר בנצהיים .

סבתא שלי גדלה בישוב גני תקווה שליד פתח תקווה היא גרה בשכונה שהייתה קיבוץ גלויות. המשפחה שלה הייתה בנויה מההורים שלה זושה ומרדכי, אחות בכורה ששמה שושנה ואח קטן ששמו צביקה.

הבית שבה סבתא שלי חיה היה קטן והיו בו רק 2 חדרים וחצי. כאשר סבתא שלי חזרה מבית הספר, אמא שלה הגישה לה ארוחה חמה ובערב שבת ובשבת כל המשפחה ישבה יחד לאכול. האוכל שאכלו בשבת היה דגים ממולאים (גפילטע פיש ), מרק עוף, צלי עוף עם תפוחי אדמה.

אמא של סבתא שלי כיבסה את הבגדים של כל המשפחה בחצר, היא כיבסה אותם ידנית והשתמשה בגיגית. סבתא שלי והאחים שלה שיחקו ביחד מידי פעם, לרוב הם שיחקו בחופשים. הם שיחקו בקלפים, דוקים, מונופול, חמש אבנים, דומינו, דמקה ושחמט. בשבתות, כל המשפחה היו קונים כרטיסים  ומשאית שהייתה עוברת בשכונה הייתה אוספת את המשפחות שרצו ללכת לים.

אבא של סבתא שלי, מרדכי, היה הולך בחגים לבית כנסת ולפעמים סבתא שלי הייתה הולכת איתו. בשמחת תורה תמיד הוא היה קונה לסבתא שלי דגל מיוחד לשמחת תורה. את כל הדברים הם היו קונים במכולת של אבא של סבתא שלי, אצל הירקן ואצל הקצב.

ההורים של סבתא שלי

ההורים של סבתא שלי נולדו בפולין בעיר בוטשש, שניהם היו ניצולי שואה. ההורים של סבתא שלי הכירו והתחתנו שהיו צעירים לפני המלחמה. לאבא של סבתא שלי (מרדכי) היו עיניים כחולות ושיער חום. לאמא של סבתא שלי (זושה) היו עיניים כחולות ושיער שטני. מרדכי היה לובש מכנס חולצה וז`קט. זושה הייתה לובשת שמלות.

למרדכי הייתה חנות מכולת (מעין סופר קטן), הוא עבד מהבוקר עד הערב. והמכולת הצליחה מאוד. זושה הייתה עקרת בית. היא הייתה מידי פעם באה לעזור למרדכי בחנות במכולת.

סבתא שלי עם אחותה הבכורה כשגרו בגני תקווה

סבתא שלי היו יהודית שרה וחיותה. כל החברים של סבתא שלי גרו באותה שכונה. סבתא שלי וחבריה שחקו לרוב בחוץ, המשחקים שהם שחקו היו: קלאס, מחבואים, מחניים, תופסת וקפיצות בחבל. בשעות הפנאי שהיו לסבתא שלי היא הייתה מכינה שיעורים קוראת ספר ונפגשת עם החברות.

סבתא שלי למדה בבית ספר שנקרא בתי ספר ממלכתי גני תקווה. המקצועות שסבתא שלי למדה הם: מתמטיקה והנדסה, אנגלית, עברית ודקדוק, היסטוריה, גאוגרפיה, תנ"ך וספורט. היחסים של סבתא שלי עם המורים שלה היו טובים מאוד. היא מאוד אהבה את המחנכת ובכלל את כל המורים שהיו לה. לסבתא שלי הייתה מחנכת שהיא זוכרת אותה במיוחד, קראו לה חיה הופמייסטר. הייתה משמעת חזקה והיו מענישים את התלמידים בכך שהיו מוציאים אותם מהכיתה והיו נותנים להם לכתוב טקסט מספר רב של פעמים. בבית ספר של סבתא שלי לא הייתה תלבושת אחידה. היו טיולים שנתיים של יומיים והיו ישנים באכסניות נוער. היו מסיבות של חגים וגם חגיגות של סוף שנה. המקצוע שסבתא שלי הכי אהבה הוא אנגלית ועברית. המקצוע שהכי פחות אהבה הוא הנדסה.

בבית ספר שבו סבתא שלי למדה היה חדר אוכל, אבל רק עבור תלמידים שהיו מעוטי יכולת. המאכל האהוב שסבתא שלי הכי אהבה בילדותה היה צלי עוף עם תפוחי אדמה שאותו אמא שלה (זושה) הכינה. לסבתא שלי היו הרבה ממתקים בבית, בגלל שאבא של סבתא שלי (מרדכי) היה מביא מהמכולת.

סבתא שלי הייתה בתנועת הנוער העובד והלומד לתקופה קצרה. לא היו שם טיולים כמו בצופים אבל היה פעילויות.

אהבה ומשפחה

סבתא שלי הכירה את סבא שלי דרך חבר שהיה גם חבר של סבא שלי (נתי מרקוס). סבא שלי והוא היו חברים מהצבא. החבר סיפר לסבא שלי על סבתא שלי ונתן לו את הכתובת שלה וסבא שלי כתב לסבתא שלי ושאל עם הוא יכול לבוא אליה. הוא בא אל סבתא שלי וכך הם הכירו. הם היו חברים במשך שנתיים וחצי והתחתנו. הם מכירים 55 שנים. אז היו מזמינים ללכת לקולנוע ולמסיבות. היו נותנים ללכת יד ביד ולחבק.

לסבא וסבתא שלי נולדו שלושה ילדים הבכורה דודה שלי רוני אחריה דוד שלי מודי ואחריו הקטנה אמא שלי עדי. יש להם שבעה נכדים: אריאל, עומרי, יואב, עלמה, טל, דנה (אני) ויהלי.

מודי, שרון (דודה שלי, אשתו), אריאל וטל חיים בפלורידה וכל חופש גדול הם באים לבקר אותנו. כל השאר גרים בארץ. רוני ירון (דוד שלי, בעלה), עומרי ועלמה גרים בתל אביב. ועדי, יובל (אבא שלי), אחי יואב אני ואחותי הקטנה יהלי גרים בפתח תקווה. האופי היחסי בין ההורים לילדים היה פחות חברי כמו היום. הייתה יותר משמעת מאשר פתיחות. היה אפשר לדבר עם ההורים על לימודים, רצונות ותכוניות בעתיד.

סבתא שלי וסבא שלי לא היו כל כך מעורבים בחייהם של ילדיהם, הם היו עסוקים ולדאוג לפרנס את בני הבית.  הם היו נוסעים ביחד לבקר בני משפחה, ארוחות משפחתיות בסופי שבוע ובחגים.

עלייה תקומה והתיישבות

סבתא שלי עלתה לארץ ישראל בשנת 1949 מגרמניה. סבתא שלי הייתה בגרמניה במחנה עקורים כאשר הכריזו על הקמת מדינת ישראל. הם הגיעו במטוס שהנוסעים בו ישבו על שני ספסלים ארוכים שהיו משני צדדי המטוס. הם הגיעו למעברה בבאר יעקב ושם שיכנו אותם באוהלים. הם היו שם מספר חודשים ואז העבירו אותם לישוב גני תקווה שנקרא אז שיכון היובל. שם הם גרו בצריפים. סבתא שלי למדה את השפה בכך שהלכה לגן ושם לימדו אותם.

סבתא שלי עלתה לארץ בגיל שנתיים והשכונה שהם גרו בא הייתה כולה מורכבת מעולים חדשים ולכן לא הרגישה שם שונה. סבתא שלי נקלטה לארץ טוב מאוד, הם היו מרוצים והייתה להם ילדות טובה. אחרי 15 שנים הם עברו לדירה בפתח תקווה. הסיפור הקשה שסבתא שלי זוכרת מתקופה זו, שבאחד הימים צריף של שכנים נשרף וכל התכולה עלתה באש והם נשארו בלי כלום. הם היו מסכנים והיה מאוד עצוב. כולם תרמו להם בגדים ורהיטים. הם עברו לגור אצל קרובי משפחה עד שדאגו להם לצריף חדש.

הזוית האישית

דנה שואן: זו הייתה חוויה טובה.  היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה הזאת ולשמוע את סבתא שלי. אני שמחה שהייתה לי הזדמנות לספר את סיפורה של סבתא שלי. לי ולסבתא היה מאוד כיף לעבוד יחד. זה היה מאוד מרגש לשמוע את כל מה שסבתא סיפרה, לדעת יותר על הילדות שלה, על חבריה, על משפחתה, על כל מה שעברה בתקופת ילדותה. אני רוצה לומר לסבתא שלי שבאמת היה לי חשוב לשמוע הכול ובאמת לקחתי כל מה שהיא אמרה לי ברצינות והצלחתי לתעד את הסיפור שלה.