מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1954 במעברת תלפיות בירושלים. הוריי בתיה ושמואל מוהיני נתנו לי את השם רוז.

עד כיתה א' ביקרתי בגן ילדים יחד עם שאר ילדי העולים מהמעברה. בתחילת כיתה א' החליטה המורה שהשם שהעניקו לי הוריי הוא שם גלותי, ושינתה את שמי לשושנה.

במהלך השנים בבית הספר הוחלט על מדיניות של "כור היתוך" שהייתה מדיניות שמדינת ישראל החליטה עליה. הוריי שהם ילידי עיראק חשבו שזו הדרך הטובה ביותר להיקלט בישראל שיתפו פעולה עם בית הספר ואט אט נמחקה התרבות עליה גדלתי בבית ו"הצבריות" ברוח אשכנז השתלטה עליי וזה בא לידיי ביטוי בכך שהתביישתי במוצאי, נמנעתי מלהביא חברות וחברים הביתה ואטמתי את אוזניי כשהושמעה מוסיקה אוריינטלית מזרחית.

רק כשסיימתי את שירותי הצבאי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה מזרחנות ואומנות התוודעתי ל"אוצר הבלום" בתרבות המזרחית אותה מחקתי מצביוני בעזרתם "האדיבה" של מחנכיי לאורך השנים.

ההיסטוריה המשפחתית

נולדתי לזוג הורים שעלו לארץ בשנת 1951. הוריי ילדים למשפחות סוחרים. משפחת אבי סוחרים מפרס שהגיעו לעיראק והשתקעו בה. משפחת אימי סוחרים מהודו שהגיעו לעיראק והשתקעו בה. עם השנים נוצרה קרבה משפחתית (נישואים בין שתי המשפחות).

במהלך מלחמת העולם השנייה בשנת 1941 היו פרעות ופוגרומים ובמהלכם סבתי מצד אבי נרצחה על ידי חייל אנגלי מצבא בנות הברית שפלשו לעיראק.

בהוראת שלטון הגרמנים, הסוכנות היהודית שראתה את הסכנה הנשקפת ליהודים בעיראק החליטה להעלותם לארץ ישראל באישון לילה. כך הגיעו שתי המשפחות לארץ. בתחילה שיכנו אותם במחנה אוהלים באזור חיפה הנקרא "שער עלייה" למספר חודשים.

התנאים במחנה האוהלים היו קשים מנשוא: ללא מים זורמים, קור מקפיא, אוהלים לא אטומים שמי הגשמים נכנסו אליהם והציפו את מיטות הברזל בכל הציוד שהיה באוהלים. לאחר מספר חודשים העבירה הסוכנות את כל העולים ובכללם גם את שתי המשפחות שלי לירושלים למעברת תלפיות. כל משפחה קיבלה מבנה מאסבסט. ביחס לאוהלים זה היה שיפור משמעותי: קורת גג יציבה, מים זורמים ואפילו חשמל ולא מגנרטור. בני המשפחה התחילו לעבוד.

בתקופה זו הוריי התחתנו אבי עבד בבניין ואימי במטבח של אולפן עציון. שם נולדתי כבת בכורה למשפחה בת ארבעה ילדים. בילדותי ביקרתי במוסדות חינוך מגוונים:

את החינוך הקדם יסודי קיבלתי בחברת ילדי המעברה והרגשתי "בבית". בבית הספר היסודי פגשתי ילדים מתרבויות שונות בעיקר מעדות אשכנז. האינטגרציה גרמה לי להרגיש "נטע זר" בחברה מה גם שנשאתי שם שונה וגלותי: רוז. כאן התחיל תהליך "כור ההיתוך" מבחינתי. המורה שינתה את שמי לשושנה ללא קבלת הסכמתי.

במשך כל השנים בהם למדתי בבית ספר היסודי השתדלתי לחקות את אורח החיים של ילדי כיתתי והסתובבתי עם רגשי נחיתות שכן התביישתי לארח את בני כיתתי בביתי.

למזלי הייתי תלמידה מצטיינת ועל כן המשכתי את לימודי באחד התיכונים המובילים בעיר. לקראת כיתה יא', החברה הישראלית עשתה צעדים ראשונים בקבלת תרבות המזרח, ולי "נפל האסימון" שהתרבות עליה גדלתי עשירה ומגוונת ואין לי אך להתגאות בה.

מכאן ואילך "פרחתי", הדימוי העצמי שלי עלה לאין ערוך והפכתי ל"שגרירת" התרבות של יהודי עיראק בחברה בבית ספרי ובמעגלים הרחבים יותר בהם הייתי פעילה כמו הצופים.

שירות צבאי

בצבא שירתתי בחיל המודיעין עד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה עשיתי הסבה לקצינת נפגעים והוצבתי בקצין העיר ירושלים. תקופה קשה וטראומטית בה הוטל עליי להיות בצוות נפגעים שהודיע להורים על נפילת בנם.

לאחר תקופת שירות מעבר לנדרש השתחררתי ונישאתי לבעלי שמעון. התחלתי את עבודתי במשרד החינוך תוך שילוב לימודי חינוך באוניברסיטה. במהלך השנים נולדו ארבעת בנינו שיחיו:

דרור – נשוי לעומרית. להם שלוש בנות שיחיו: שירה, גילי ורננה

צח  – נשוי לאנט ולהם שלושה ילדים שיחיו: רוני, עדי וסער

אוהד ועמית

תעסוקה

את עבודתי התחלתי במשרד החינוך בשנת 1974 בלשכת מנכ"ל. לאחר מכן עבדתי באגף הבחינות  ובהמשך מוניתי לאחראית על תרבות הפנאי באגף לתרבות ואומנות. משנת 1989 אני עובדת עם המגזר החרדי וכיום אני משמשת מנהל המחוז החרדי. המחוז אחראי על כ – 420 אלף תלמידים הלומדים בכ- 5,000 כיתות גן ולמעלה מאלף בתי ספר מכיתה א' עד כיתה י'ב.

קצת על שירה הנכדה

שמי שירה איפרגן. הורי דרור ועומרית התחתנו בשנת 2004. נולדתי בכ"ט בשבט 27 בפברואר 2006 בבית החולים "שערי צדק" שבירושלים, דור חמישי למשפחת אבי.

בחודשי חיי הראשונים גרתי בקרית גת, אחר כך עברנו לגדרה ומאז אנחנו כאן. למעט חצי שנה שבה גרנו בקזחסטן כשליחות מטעם העבודה של אבא.

הגן הראשון שהייתי בו נקרא "גן חיבוקי" לאחר מכאן הייתי בגן "שושנים" ומכיתה א' אני בבית ספר "הבילויים".

תחביביי: טניס, קריאת ספרים, פתירת תשבצים ופיצוח סודוקו ותפזורות.