מאגר סיפורי מורשת

אבא של סבתא רותי – אברהם

קראו לו אברהם, נולד בישראל. היה הוא בנאדם טוב לב, רגוע ומאוד חרוץ. מסתפק במועט, דאג לכל בני המשפחה, הלך עם הקדמה והיה שמח בחלקו. הוא נולד בכפר השילוח ועבר לירושלים העתיקה. התייתם בגיל צעיר מאוד מאביו ומאמו, שחלו במחלת הכולרה בזמן שהייתה מגפה בירושלים. סבא מעולם לא למד בבית הספר, אבל הוא היה סקרן מאוד.

בהיותו ילד צעיר טייל בשכונה וגילה חדר שבו למדו ילדים קטנים הוא התגנב בשקט והצטרף אליהם. המלמד לא רצה בו כי ידע שאין לו כסף לשלם אבל אשתו ביקשה ממנו לאפשר לילד היתום להישאר גם ללא תשלום. כך סבא אברהם למד לקרוא ולכתוב. ברבות הימים הוא הפך להיות הכתבן של העיר העתיקה. רוב האנשים לא ידעו קרוא וכתוב והיו פונים אליו כדי לכתוב בשבילם מכתבים למשפחה או בעיקר מכתבים רשמיים לשלטונות.

באחד הימים הוא הוזמן על ידי יוסף פדרו ללמד את בתו קרוא וכתוב. כך הכיר את סבתא מזל שאותה לימד והיא הפכה להיות אשתו. הוא השתלב בעבודה בחנות המכולת של יוסף פדרו שהייתה בעיר העתיקה, ואחר כך עברה לשוק מחנה יהודה. כל חייו עבד קשה כדי לפרנס את המשפחה.

בין היתר סבא שימש כשוליה אצל חייט. באחד הימים הוא נשלח עם חליפה מוכנה לאדם שהזמין אותה, הוא בא אליו זה היה אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית. סבא מאוד מצא חן בעיניו ומאז היה ביניהם קשר רציף. בביתו פגש את דוד ילין והפך להיות חברו. גם אליעזר בן יהודה וגם דוד ילין לימדו אז בביה"ס אליאנס. לסבא הייתה היכולת לקלוט שפות רבות ובמשך השנים שלט בעברית, ערבית, לדינו, יידיש, צרפתית ואנגלית.

ביום חתונתם

לאחר נישואיו גרה המשפחה בעיר העתיקה. יום אחד הוא הגיע הביתה עם קופסת עץ וכפתורים. חיבר אותה לחשמל והיא התחילה להשמיע קולות. כולם התפלאו במשפחה, וכל השכונה הגיעה להקשיב לפלא הזה. זה היה אחד ממכשירי הרדיו הראשונים בעיר העתיקה.

בשנת 1927 הייתה רעידת אדמה בירושלים והבית שלהם נהרס, אז הם עברו לגור בשכונת אבן ישראל שמחוץ לעיר העתיקה. לאחר מכן הקימו בית כנסת ובו סבא שימש כגבאי ובזכות קולו היפה גם כחזן. לסבא אברהם ולסבתא מזל נולדו שמונה ילדים, שלושה נפטרו בילדותם. סבתא רותי הייתה הילדה הרביעית במשפחה.

ההורים של סבתא רותי

סבתא רותי מספרת

"נולדתי בירושלים בשכונה הסמוכה לשכונת מחנה יהודה, בין רחוב אגריפס לרחוב יפו בשנת 1942. לפני לידתי גרו הורי בעיר העתיקה. נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה, הייתי קטנה מאוד ואיני זוכרת דבר מתקופה זו. אחר כך היה בארץ השלטון של המנדט הבריטי. אני זוכרת שאני לא אהבתי את החיילים הבריטים ופחדתי מהם.

היו אז הרבה ימים בהם הוכרז עוצר. בזמן העוצר אסור היה לצאת מהבית ולא יכולנו לשחק בחוץ. ערב אחד הייתה אזעקה, הבתים היו מואפלים כדי שמטוסים לא יזהו את מקומות היישוב. בזמן האזעקה הצטרכנו לצאת לחדר המדרגות של הבית, כי זה היה המקום הבטוח יותר. כמובן שלא היו אז מקלטים, ומאחר שגרנו בקומה השנייה שנחשבה לקומה הכי בטוחה, כל דיירי הבניין היו מתאספים בקומה שלנו.

באותו ערב הוריי לא היו בבית. אחי הקטן ישן כבר והתנגד לצאת מהמיטה, נאלצנו למשוך אותו בכוח לחדר המדרגות. יותר מאוחר אימא חזרה הביתה, אך אבא לא הגיע. חיכינו שיחזור מן העבודה ודאגנו לו מאוד. הוא חזר רק למחרת בבוקר, ואז הסתבר שבזמן האזעקה הוא היה בדרך הביתה, הבריטים תפסו אותו, והכניסו אותו למעצר עד הבוקר, עד שנגמר העוצר.

בתקופת מלחמת השחרור (שנת 1948) לא היה מספיק אוכל, ואת מה שהיה חלקו במנות קצובות. ירושלים הייתה נתונה במצור של הערבים שישבו לאורך הדרך לירושלים ולא אפשרו את המעבר אליה. לכן בה במיוחד חסר היה אוכל, ובעיקר חסרו מים. את המים ירושלים הייתה מקבלת בצינור ממעיינות ראש העין. הצינור עבר באזורים שהיו בידי הערבים, והם לא אפשרו את זרימת המים לעיר.

אחד הפתרונות לכך היה צבירת מים בתקופת החורף. את מי הגשמים היו אוספים בבורות גדולים, כמעט בכל חצר ירושלמית היה בור כזה, וממי הבור היו מחלקים מים לתושבים. אני זוכרת את עצמי עומדת בתור עם הדליים, וכשהיו ממלאים אותם מישהו בוגר מהמשפחה היה בא לקחת אותם הביתה. כמעט בכל בית היו מיכלים גדולים בהם כל משפחה שמרה לה את המים שלה.

פתרון נוסף היה להביא מים לירושלים במיכליות. בגלל החיסרון במים יצא דף הנחיה לתושבי העיר איך להשתמש במים בתבונה ולנצל כל טיפה. הדרך לירושלים הייתה סגורה ע"י כוחות של ערבים שישבו משני צידי הכביש וצלפו על העוברים בה וזאת בעיקר באזור שער הגיא (באב אלואד), שהיה פתח צר בין ההרים שבתוכו עבר הכביש. לערבים הייתה עמדה מצוינת על מורדות ההרים ומשם הם צלפו על המכוניות. לכן, המשאיות עם המיכליות והאוכל היו נוסעות בשיירות מלוות חיילי פלמ"ח שהגנו על השיירה. אנחנו גרנו ברחוב הראשי שהוביל לתוך ירושלים, ותמיד ישבנו על הגג, ציפינו לשיירות וקיבלנו את פניהן בשמחה ובמחיאות כפיים. עד היום לצידי הכביש לירושלים יש שרידים של המשוריינים שליוו את השיירות ונפגעו מהכוחות הערביים.

בתקופת מלחמת השחרור ולאחריה הונהג בארץ משטר צנע. בשל חוסר המזון חלקו תלושים לפי הקצבה שנתנה לכל תושב. עם התלושים האלה כל אחד יכול היה לקנות מצרכים אך רק בכמות שהוקצבה לו. קראו לימים האלה ימי ה"צנע" או "ימי דב יוסף" על שם השר שקבע שיטה זו. כדי שיהיה לנו יותר אוכל אימא הייתה שולחת אותנו למקומות פתוחים בהם לא היו בתים לקטוף את צמח החלמית, אנחנו קראנו לו "חובזה". מהעלים שלו אימא הכינה קציצות וזה היה דומה לקציצות תרד.

סבתא רותי ומשפחתה

לאחר שקמה המדינה התחילו להנפיק תעודות זהות לתושביה. התושבים הראשונים היו תושבי ירושלים. פוקדים עברו מבית לבית ופקדו את התושבים. לכן יש לנו במשפחה מספרי תעודות זהות עוקבים ובעלי חמש ספרות בלבד. שם המשפחה שלנו היה "אג'י", (שם משפחתה של אמי היה "פדרו"), שני השמות הם ספרדיים.

המוצא של ההורים שלי הוא ספרדי. בשנת 1842 הורי הוריהם גורשו מספרד והם הגיעו דרך טורקיה ויוגוסלביה לארץ ישראל. אין לנו ידיעה ברורה כמה דורות היו בארץ. לאחר קום המדינה שינינו את שם המשפחה שלנו ל"אשד" בעקבות הקריאה של ראש הממשלה בן גוריון לעברת את שמות המשפחה.

בהתחלה גרנו בבית רב קומות, אחר-כך עברנו לבית דו-קומתי. בחורפים ירד בירושלים שלג. אני זוכרת את השלג כסיוט ולא כהנאה, כי היה קר נורא ולא היו מספיק אמצעי חימום. על גג הבית שלנו היה נערם שלג רב, וצריך היה לפנות אותו פן יגרום לקריסת הגג, או לנזילות. כל המשפחה הייתה מתגייסת וכולנו עבדנו קשה כדי לפנות את השלג מהגג. מאותו גג צפינו על השיירות שהגיעו לירושלים בעת המצור והביאו אוכל ומים, ומספר שנים אחר כך הסתכלנו על המצעדים הצבאיים שקיימו ביום העצמאות.

גדלתי בבית מסורתי, בו שמרו על הכשרות ועל השבת. מדי שבת הגברים במשפחה היו הולכים להתפלל וכולנו חיכינו להם עד בואם, אז ישבנו לאכול ארוחת בוקר משותפת. תמיד אכלנו "בורקס", סלט חתוך דק דק, ו"חמינאדוס" (ביצים קשות חומות). בצהריים נהגנו לאכול "חמין" – תבשיל משעועית ובשר, אותו בשלו בתנור השכונתי שהיה על יד ביתנו. ביום שישי היינו מביאים לשם את הסיר הגדול והאופה היה מכניס אותו לתוך לוע התנור הגדול, שם החמין היה מתבשל משך כל הלילה. בשבת לקראת צהרים היינו מביאים אותו הביתה, וכל המשפחה הייתה נהנית ממנו.

בכל יום שישי המשפחה הייתה מתכנסת לארוחת ליל שבת חגיגית. לאחר הארוחה היינו מחכים להפתעה השבועית. אבא שלנו היה עולה על כיסא, פותח את דלתות שעון האורלוגין שהיה תלוי על הקיר, ומוציא משם את ההפתעות. אז כל ילד היה מקבל בלון וקוביית שוקולד, וזו הייתה שמחה גדולה.

בגיל חמש וחצי התחלתי ללמוד בבי"ס "אליאנס", זה היה בית הספר היחידי שהסכים לקבל אותי בגיל כל-כך צעיר. לאחר שנה עברתי לבית-ספר לבנות "למל", שנחשב לביה"ס העממי הטוב בירושלים. מכיתה ה' למדתי בגימנסיה רחביה והמשכתי שם עד סוף כיתה י"ב. ביה"ס היה רחוק מהבית, ומדי יום צעדתי ברגל כחצי שעה לביה"ס ואחר כך חזרה. הכי קשה היה לעשות זאת בימי החורף הקרים, ובעיקר בימים בהם היה שלג. בביה"ס לא היה חימום לכן הלכנו לביה"ס עם שתי שכבות של בגדים וישבנו בכיתה עם מעילים.

לאחר מות סבי התחלתי ללון אצל סבתי כדי שלא תישן לבד בבית. כך שבשנים האחרונות של התיכון הייתי בכל ערב הולכת אליה. היא גרה בשכונה "משכנות" שהייתה ממוקמת בערך באמצע הדרך בין הבית שלי לביה"ס. הייתי מבלה קצת עם סבתא, אוכלת איתה ארוחת ערב, ואחר-כך מכינה שיעורי בית. סבתא הייתה מפנקת אותי, מכינה לי מטעמים, מחממת לי את המיטה בחורף, ולפעמים מרחמת עלי בימים המושלגים, ומסכימה לי לא ללכת לביה"ס.

כל תקופת לימודי בגימנסיה רחביה הייתי חברה בתנועת הצופים בשבט "מצדה", שהיה קשור קשר הדוק לבית הספר ושכן בחצרו. פעמיים בשבוע היו לנו פעולות תנועה. היו שנים שבמקום פעולה היינו מתגייסים לתרום לחברה. במסגרת זו ביקרתי מדי שבוע במעברה, זה היה אזור מגורים זמני שבנו בשביל העולים החדשים שהגיעו אז במספרים גדולים לארץ. שם לימדתי עברית הורים וילדים, שיחקתי עם הילדים ועזרתי למשפחות. היה זמן שעזרתי לטפל גם בילדים נכים במוסד ליד מנזר סן-סימון.

סבא איציק וסבתא רותי בצעירותם

בסוף כיתה י"ב עברתי בחינות בגרות ורציתי להתגייס לצבא עם כל חברי אך הצבא לא הסכים לגייס אותי בגלל גילי הצעיר. נרשמתי לאוניברסיטה ולמדתי במשך שנה לימודי מזרח-תיכון כי בביה"ס למדתי היטב. אחר-כך התגייסתי לצבא ושרתתי בחיל המודיעין. כאן פגשתי את סבא איציק, שהיה קצין מודיעין. לאחר השרות הצבאי עברתי לגור עם סבא בקיבוץ שער – העמקים לתקופת ניסיון, ומאז אנחנו כאן.

בשנה הראשונה עבדתי בלול. היה צוות עובדים צעיר ונהדר, ומבחינה זו היה מאוד נעים. העבודה הייתה קשה כי לא היו אמצעים אוטומטיים והכול סחבנו בידיים. כשהייתי חוזרת מהעבודה הייתי מאוד עייפה וישנתי כל שעות אחה"צ. לאחר מכן עברתי לעבוד כמטפלת בכיתה ה'. זה היה מקרה יוצא דופן באותם זמנים שהסכימו לנקלטת כמוני לעבוד בחינוך וזה נחשב לכבוד גדול. כך הסתגלתי לאט לאט לחיי הקיבוץ , שהיו בשבילי חיים לגמרי שונים. הרגשתי טוב בשער העמקים, לכן החלטנו, סבא ואני, לבנות כאן את ביתנו.

אחר-כך יצאתי ללמוד הוראה בסמינר "אורנים". עוד לפני שיצאתי ללמוד התנסיתי בהוראה כדי לבדוק אם זה מתאים לי. אחר-כך קיבלתי קבוצה לחנך, אותה חינכתי שש שנים רצופות, מכיתה א' עד ו'. שוב יצאתי להשתלמות והפעם למדתי באוניברסיטה מקרא, לשון ומזרח תיכון. היו אלה שנים לא קלות אך מעניינות. משך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים: ליאת, גיא, אפרת ושרון.

לאחר שנים נוספות עברתי לעבוד במוסד החינוכי "עמקים". חינכתי כיתה ז'. אחר כך הייתי משך שנתיים מזכירת קיבוץ, ושוב חזרתי לחינוך. ליוויתי ארבע קבוצות חינוכיות שונות, פעם משך חמש שנים רצופות וביתר שלוש שנים בכל פעם. זו הייתה תקופה מרתקת ומלאת עניין. תוך כדי כך חזרתי להמשך לימודים והשלמתי את התואר השני באוניברסיטה.

לאחר הרבה שנים כמחנכת, ניהלתי את חטיבת הביניים בביה"ס משך חמש שנים, בסופן יצאתי לפנסיה וקיבלתי עלי לנהל את מערכת החינוך בקיבוץ. ניהלתי אותה במשך שמונה שנים. זו הייתה עבודה אינטנסיבית וקשה, אך מלאת סיפוק.

היום אני פנסיונרית. מרכזת את ועדת הקבלה בקיבוץ, ואת מערכת הבריאות והרווחה. יום בשבוע אני לומדת ב"דורות", המועדון לקשיש במועצת "זבולון" ופעם בשבוע לימדתי תנ"ך בהתנדבות ילדים מכיתות י"א – י"ב בבי"ס "כרמל זבולון". המשפחה שלנו גדלה עם השנים, ויש לנו כבר שמונה נכדים מקסימים. הילדים והנכדים מוסיפים המון הנאה, צחוק ושמחה לחיינו."

משפחתנו 

הזוית האישית

סבתא רותי השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדה הילל בבית הספר ניצני זבולון וסיפרה בהתרגשות רבה על הוריי ועל חייה.