מאגר סיפורי מורשת

 

 

 

 

המצור על ירושלים החל למחרת  והמלחמה הורגשה בירושלים. המזון חולק בצמצום. הירושלמים המציאו פטנטים להכנת אוכל. ירקות ופירות טריים  לא היה נתן להשיג,  לכן נצלנו צמחי בר ירוקים לגוון המזון. צמח החלמית התביית במטבח הירושלמי מתכוני חוביזה עברו מפה לאוזן. בעיית המים- צלצול פעמון הודיע על עגלת המים שהגיע. מיד היה נעמד תור, שהתפזר כשפגזים נפלו. כיצד הצליחו הירושלמים להסתדר ולנצל את הכמות שקבלו. לשתייה, בשול, שטיפת כלים, רחצה, כביסה, שטיפת רצפות, וטפול בשירותים. כשאין ברירה מסתדרים. חומר הבעירה הנפוץ היה עץ. דלק זה שכל אחד ואחד קבץ לעצמו, שמש לבישול ולחמום מים. 

 

 

 

 

 

 

להצטרף לאנשים שהיו בעלי ניסיון חיים קשה, היה לא קל, סבא ג'ינג'י כשאנו  התגייסנו ילידי 1931 השתחררו מהצבא והוחלט שאנו כולנו משלימים את קיבוץ סעד. כך הגענו יחד, כאשר ילידי 31 שוכנו באוהלים ואנו החיילים במחנה שנבנה  ממש בשבילנו. היינו חיילים לכל דבר, לבשנו מדים בערב מפקדים. (רק בשבת מותר היה לנו להתקשט בבגדי שבת).  סבא ג'ינג'י החיפאי היה אדם מאד כריזמטי, טיפוס של מנהיג.

 

 

בן ראשון  נולד לנו, מוישקו ושנה אחריו עודד. אני אמא צעירה אידאליסטית מאמינה בעקרונות הקיבוץ . שני הילדים  ישנו בבתי הילדים. אנו עדיין גרים בחדר אחד, במרפסת משותפת עם עוד משפחה. שירותים משותפים כיור אחד. בתנאים האלה ברור שלא יכולנו להלין  את הילדים בבית. בשעה ארבע לקחנו את הילדים לחדר, על הידיים. עגלות הס מלהזכיר. בימים ההם  הצטרפו לקיבוצים ילדי חוץ  שנקלטו ואמצו ע"י משפחות מהקיבוץ (ואנו קלטנו את איטה שלנו) שהייתה בת שתיים-עשרה ילדה נבונה וחכמה, הוריה היו גרושים והיא נשלחה לקיבוץ. אהבנו אותה  אהבה את ילדינו והייתה אחות לכל דבר. איטה נשאה בקיבוץ, ילדה שתי בנות ואמצה בן. בצער נפטרה צעירה ממחלה טרם מלאו לה חמישים.

אנו משפחה, השעות היקרות  שאנו בחדר הן מעטות ומרוכזות, הקטנים בין ארבע לשש. אוכלים ארוחת ארבע ביחד, בדרך כלל לחם קלוי עם ממרח, חלב מביאים מחדר אוכל בכד, (אין עדיין מקררים לחברים). סבא לא תמיד בחדר. לסבא ממלא תפקידים שונים שגוזלים גם שעות של אחה"צ

החיים בקיבוץ: המצב הכלכלי בקיבוץ משתפר, בכל בית יש מקרר, ועוד שאר אביזרים  שמרחיבים דעתו של אדם.  אנו גרים בבית רחב יותר עם שירותים כמובן. הילדים עדיין  ישנים בבתי ילדים, נהנים מחברת ילדים. כל ילד שלי גר בבית אחר ובערב אני מטיילת מבית לבית  לאמר לילה טוב לכל  ילד שלי. יהודה ומוישקו גרים  באותו חדר. בימים  ההם כך  חיו ילדינו. קשה כיום לשפוט ולבחון את ההפסד של צד זה או אחר. בעיניים של היום נדמה לי שהפסדנו גם אני וגם  ילדי פרקים בגדול שלהם ובקשר המשפחתי. 

בחיי היום יום אני וסבא שלך עסוקים בעבודה. סבא ממלא הרבה תפקידים בקיבוץ, עושה זאת באהבה בשמחה ובמסירות, במיוחד הוא זכור בקיבוץ  בתור סדרן  עבודה. מעטים האנשים שהיו מוכנים לעסוק בתפקיד כזה. וסבא עשה זאת במשך 12 שנים הכישרון  שלו להטיל מרות בצורה קשוחה  עם חיבוק קטן. זה מה שנתן לו אח הכוח להמשיך בתפקיד זה שנים. התמצא בכל ענפי המשק והשירותים.

לאחר כל התפקידים שהוא מילא, ענף הגזר משך את לבו יותר מכל. שנים רבות גם בזמן שמלא תפקיד, הקדיש מספר שעות גם לגזר. הוא עבד בסככת המיון. בזמנו  חלק גדול מהעבודה  היה  מיון הגזר, לגדלים  שונים והוצאת גזר שבור. המיון כולו נעשה ידני עם צוות גדול של פועלים שכירים. סבא הצטיין בקשר היפה עם הפועלים שראו בו  אבא. ויחד עם זאת הם היו נאמנים והוציאו תוצרת טובה.

בשעות הפנאי  בצעירותו  סבא עסק הרבה בספורט. בסעד נבחרת ספורט בכדור עף. זו הייתה נבחרת ממשית שהגיעה להישגים יפים. 

אלי הגיע אלינו כשהיה בן אחת עשרה, ואביעד בני הצעיר בן שתיים עשרה. אביו של אלי נפטר  כשאלי היה בן שש. לאלי עוד שני אחים. האמא של אלי אשה נחמדה מאד, חסרת אמצעים  כלכליים  והאבל על מות הבעל לא אפשרו לה לטפל בילדים, באין ברירה הסכימה. לבקשת משפחת בעלה  לחלק את הילדים במשפחה. אלי לא הסתדר בשום מקום, עד שהוא הגיע אלינו  הוא עבר כחמישה בתי ספר. המשפחה מציעה שאלי יעבור לקיבוץ והדרישה קיבוץ דתי. מכיוון  שלג'ינג'י יש איזה קרבה למשפחה של אלי, אנו הסכמנו להיות המשפחה האומנת  שלו. לסעד הגיע לגמרי מפורק. עם בעיות קשות בהתנהגות. (בקיצור עשה הרבה צרות  לצוות החינוכי). למזלו, הוא נפל בידי מחנכים  מצוינים.  גם במשפחתנו  הרגיש טוב. היה לו המון חן. הוא  השתקם  בצורה נפלאה. האמנו בו.

אנו קשרנו קשרים טובים  עם האמא של אלי .חגיגת הבר מצווה שלו נחגגה בסעד. עד אחרי הצבא, האמא של אלי הייתה בקשרים מצוינים אתנו. אחרי הצבא חזר הביתה. .וכיום הוא אדם מסודר, חיובי ואדם שעושה הרבה מעשים טובים. יש לו משפחה יפה. ושומר על קשרים יפים אתנו. משפחתנו גדלה, ובימים  הטובים אנו   משפחה גדולה.

יהודה: נהרג במלחמת לבנון הראשונה. בב'-תמוז. באותו בקר קמתי בהרגשה משונה. עבדתי בבית ילדים בקיבוץ, ומחשבות קשות בלבי. יהודה, מוישקו ואחי נלחמים. ואני הולכת להעיר  את הילדים. וחושבת האם לא הגיוני להכין את הילדים, גם על שכול, ומות. מצאתי ספור על ילד שאביו נפל במלחמה. הקמתי את הילדים ישבנו לאכול, והילדים מאד אתי. הם אוכלים ואני מקריאה את הספור. מסיימת, צלצול  בביה"ס הילדים עם ילקוטים ביד. אני מביטה מהחלון ורואה את סבא שלך עם שני אנשים ואז הבנתי שקרה אסון. "יהודה נהרג"! מה שמוזר לי בסיפור מה הביא אותי באותו בוקר לחשוב על מוות ועל שכול?

איטה: תשע שנים לאחר מותו של יהודה, איטה חולה נאבקת  במחלה קשה, ואנו יודעים שימיה ספורים. לי יש הרגשה מוזרה שהיא מחכה לב' תמוז. באותו בוקר אנו מתכוננים ליום הזיכרון של יהודה ב' תמוז לנסוע לירושלים. לאיטה שלושה ילדים הקטנה בת שש. החלטנו לעבור דרך ביתם לשאול מה שלומה. בדיוק כשפתחנו את הדלת הטלפון צלצל….. ואז הודיעו לנו  איטה נפטרה…..

נסענו לירושלים  וחזרנו לסעד ללוות את איטה יקירתנו למנוחת עולמים….עודי:  ילד עליז ושמח, בולט במיוחד בנשפי פורים. מתחפש ומציג תמונות עוד נציג.  לפתע בגיל הצבא חטף דיכאון . למה?  מדוע?  …… ביום מותו. מעיין דמעותיי התייבש. מלווה אותו בעצב לבית הקברות של הקיבוץ. מסתכלת מסביב ומה אני רואה? חמניות  פורחות סביב בית הקברות, שדות מלאים. המראה הזה מלווה אותי שנים. כשאני חושבת עודי… אני נזכרת בפרח. וכך החלטתי להמשיך את חיי באופטימיות למרות האסונות שנחתו עלי.

נועה, בקשת שאספר לך על ספריית הילדים  שהקמתי בסעד, שכיום היא משרתת  את בית הספר שלנו וגם  את ילדי  קהילת סעד. עבדתי כ-25  שנה עם ילדים. תוך כדי עבודתי למדתי, והתעסקתי בספרות ילדים. סיימתי תואר בספרנות. ובהרבה עמל  ועקשנות. קמה ספריית ילדים, שבעיני  היא מקסימה. עבדתי בספרייה כ-20 שנה. ילדי ביה"ס  נהנים ממנה, יש להם שעורי ספרייה, באים עם המורה מחליפים ספרים. הספרייה פתוחה  יום יום, גם בשעות של אחה"צ. וגם בחופשים. יש אוסף יפה גם לגיל הרך. הורים באים עם ילדים ויכולים  לקחת מספר ספרים. הספרייה ממוחשבת. ספרייה  פעילה. נכדי  נהנו  תמיד  לבקר בספרייה  ולבלות בה.