מאגר סיפורי מורשת

אחרי מלחמת העולם השנייה ההורים שלי עזבו את פולין ונסעו לצרפת, בשנת 1947 נולדתי להורי סבינה ונחמיה, ההורים שלי קראו לי מרים, הם בחרו לי דווקא את שם זה מכיוון שזה היה שמה של סבתא שלי נולדתי בהירת שיער עם עיניים יריקות, כחולות. בעבר, בעדות אשכנז נהוג היה לתת שמות של סבא או סבתא שנפטרו. אני נולדתי בפריז (עיר הבירה של צרפת) אני זוכרת את הסיפורים על השווקים הרבים שהיו בפריז. היו שווקים של בשר ודגים, פירות וירקות, לחמים ועוגיות ועוד. בילדותי גרנו בבית משותף, בדירה של שלושה חדרים, באזור לנו לא גרו יהודים אך היו שם כמה משפחות יהודיות והיו גינות ציבוריות משותפות.

בילדותי

ארבע שנים לאחר שהורי הגיעו לצרפת הם החליטו לעלות לארץ ישראל כיוון שאמי סבינה רצתה לחיות בארץ ישראל. איתם הגיעו עוד בני משפחה. (פירוט בהמשך)

הגענו באנייה ממרסי לחיפה ומשם עברנו למחנה אוהלים בעתלית עבור הילדים זאת הייתה חוויה לגור באוהל אומנם שאלתי למה יש לנו שטיח מאבנים כי כך זה היה נראה לי לעומת הבית שגרנו בפריז, לאחר שלושה חודשים עברנו ליפו.

סבינה אמי, הייתה עקרת בית, היא אהבה לצחוק ולרקוד והיה לה שיער חום ועיניים חומות. נחמיה אבי, היה לו משרד לאוטובוסים ובזה הוא עסק, הוא היה איש ישר ושמח והיה לו מעט שיער חום ועיניים חומות.

דוד סרול (מצד אבא) ודודה פולה (מצד אימא) לסרול היה מפעל של מעילי ילדים, הוא תמיד היה מוכן לעזור, היה לו שיער חום דליל והוא היה נמוך. פולה לא עבדה, היא אהבה לספר בדיחות בלי לחייך בכלל, היה לה שיער שחור קצר ועיניים חומות.

בן דוד נוחם ואחיו יעקב, נוחם עבד במפעל מעילי ילדים של אביו, הוא היה מתחשב בזולת, היה לו שיער בצבע שחור והוא היה גבוהה. ליעקב היה שיתוק ילדים והוא לא עבד כשהוא היה קטן אך כשגדל היה לו מגרש למכירת מכוניות פרטיות, הוא אהב לעצבן אותי והיה לו הרבה שיער בצבע חום ועיניים חומות.

וכמובן אני, מרים: ביפו גרנו בבית של ערבי שנטש את ישראל, חלק מהשכנים היו ערבים והרוב היו עולים חדשים מאירופה שהיו שורדי שואה כך שלהורי היו חיי קהילה.

בגלל שידעתי לדבר צרפתית, אמי רצתה שאני אשמור על השפה והיא הכניסה אותי למנזר ביפו ושם דיברו צרפתית. עד שיום אחד היא הגיעה מוקדם יותר וראתה אותי מצטלבת היא נבהלה וישר הוציאה אותי מהגן ורשמה אותי לגן רגיל ושם למדתי את השפה העברית.

בצעירותי אהבתי את הלהקות ביטלס, להקת בצל ירוק, תרנגולים, שלישית גשר הירקון וגבעתרון. בנוסף, אהבתי זמרים רבים מהארץ יורם גאון, שושנה דמארי, ישראל יצחקי, יפה ירקוני ובני אמדורסקי, היו גם זמרים מחו"ל כמו: פול אנקה, ניל סדקה ובובי דארן. אהבתי מאוד ריקודי עם ישראלים בניהם הורה ודבקה, ההורים רקדו ריקודים סלונים כמו טנגו וסלאו.

זיכרונות ילדותי הם הטעמים המיוחדים מפעם של השוקולדים שהביאו מארצות הברית ואת הארטיק שוקולד מחברת ארטיק. אלה היו הממתקים האהובים עלי, וכמובן שהמאכל האהוב עלי היה לחם עם ריבה או שוקולד. זיכרון ילדות נוסף שזכור לי היטב הוא שבשנת 1956 פרצה מלחמת סיני, לא היו לנו מקלטים  והמחזה שאני זוכרת היה את אחת המשחתות של חיל הים גוררים את המשחתת המצרית בשם איברהים אל אוואל.

בילדותי לא היו מחשבים, פלאפונים וטלוויזיות ורק לחלק מהמשפחות היה טלפון אחד בבית. היו טלפונים ציבוריים שבכדי להשתמש בהם היו צריכים להכניס אסימונים. בגלל שאמצעי התקשורת לא הו מפותחת החברים היו גרים קרוב אחד לשני וכך היו יכולים לשמור על קשר ולתקשר ביניהם.

כשסיימתי את הגן עברתי לבית ספר היסודי שבוא למדתי עד כיתה ד' ושמו היה "שזר" ואז עברתי לגבעתיים לבית ספר ששמו "א.ד. גורדון" בו למדתי מכיתה ד' ועד כיתה ח'. ביסודי למדנו חשבון, תנ"ך, עברית, דקדוק, גאוגרפיה, היסטוריה, מוזיקה, חקלאות, חינוך גופני וספרות. אני אהבתי מאוד את המקצועות: תנ"ך, ספרות ומוזיקה.  היו שיעורי מלאכה שהתחלקו לשניים:  הבנים למדו נגרות והבנות רקמה.

כשהייתי בכיתה ז' הלכתי לתנועת הנוער "העובד והלומד" יחד עם כל הכיתה. הייתה לי מחנכת בכיתות ז'-ח' ששמה שושנה, שושנה הייתה מורה נשואה לטייס שהיה מגיע לבית הספר עם המדים וכולם שמחו לפגוש אותו. היא לימדה אותנו תנ"ך והיסטוריה והיא הייתה חוברת אלי ואהובה על כולם. לא היה חדר אוכל בבית הספר אבל היינו מגיעים לבית הספר עם שקית אוכל מבד שתפרו בשיעור מלאכה ומפית שרקמנו, ומעליה הניחו את האוכל.

כשסיימתי את היסודי אני עברתי לתיכון "קלעי" שבגבעתיים. בתיכון הייתה תלבושת אחידה חצאית או מכנס בצבע אפור, חולצה לבנה עם פסים אפורים וצווארון לבן קטן, על החולצה היה כיס ועליו סמל של התיכון. בבית הספר הייתה משמעת חזקה וכל פעם כשמורה נכנסה לכיתה כל הילדים נעמדו, היה יחס של כבוד בין התלמידים למורים.  היו חוקים נוקשים ורבים לדוגמה: אסור היה לאחר, (אחרי שני איחורים הילדים התבקשו להביא את ההורים),  בנוסף אם היה מישהו לא הכין שיעורי בית היו זורקים אותו מהכיתה ועוד.

בתקופה זו היו גם יחסי כבוד בין ההורים לילדים, הילדים היו ממושמעים, הקשיבו בקול ההורים ולא הייתה חוצפה. למרות שהורי היו ניצולי שואה והרבה פעמים הם היו מסוגרים בתוך עצמם הייתה הערכה ואהבה גדולה בנינו ותמיד יכולתי ללכת ולהתייעץ איתם.

לאחר כמה שנים בארץ הכרתי חברים רבים ושמם: פנחס, ראובן, נתן, יעקב, מיקי, בלהה, חנה, מזל ועוד ילדים רבים, כל החברים גרו ביחד באותה שכונה ביפו, והיו ביחד באותו הגן ובאותה כיתה.

בתיכון כשרצו להציע חברות אחד לשני היה נהוג לכתוב על פתק, הבן היה כותב לבת אם היא רוצה להיות חברה שלו  והבת ענתה לו בכן או לא על אותו הפתק. בצבא ולאחר מכן היו ניגשים אחד לשני ומציעים חברות. באותה תקופה כשבחור יצא עם בחורה הוא היה מביא לה פרחים, שוקולדים  ומדבר בנימוס לבחורה ולהוריה. להורים של הבחורה היה חשוב שהבחור שהיא יצאה אתו יעלה לביתה להכיר אותם.

אני ובעלי גרנו קרוב והכרנו כשראינו אחד את השנייה ברחוב כמה פעמים ואז החלטנו לצאת, אחרי שלושה חודשים התחתנו ובהמשך הבאנו שלושה ילדים:

הראשונה – שמה אורלי, היא גרה ברמת גן והיא עובדת בעירייה, יש לה שני ילדים: יהונתן ודניאל.

השני – שמו חמי, הוא גר בכפר סבא והוא עובד בשיווק, יש לו שתי בנות:  שירי (אני) ורוני (אחותי).

השלישית – שמה ליאת, היא גרה ברעננה והיא עורכת דין, יש לה שלושה ילדים: שגיא, הילי ורני.

לאחר שירות צבאי עבדתי בעסק של אבא שלי (משרד לאוטובוסים) שנים לאחר שעבדתי בעסק של אבי, פתחתי עסק מצליח להעסקת עובדים זרים והשקעתי בו את מרבית חיי. לפני חמש שנים החלטתי לצאת לפנסיה ופיניתי את זמני לעיסוקי ותחביבי הרבים ביניהם ארגון "הליונס", שיעורי ערבית ועוד. אני מאוד חברותית עוצמתית.

הזוית האישית

סבתא מרים: שמחתי שלקחתי חלק בעבודה איתך בצורה כזו לדעתי יכולת להכיר אותי כסבתא כשלא רק בארוחות צהרים משפחתיות וסיפורים עלי מאז שנולדת אלא מאז שאני נולדתי. שמחתי מאוד להזדמנות שניתנה לי ועל כך אני מודה לך ולרעיון של בית הספר שרקם עור וגידים.

שירי: אני נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא, למדתי עליה דברים שלא ידעתי לפני כן. אני שמחה שהייתה לנו הזדמנות להיות יותר ביחד. המפגשים ביננו היו מרגשים, מצחיקים ומהנים.