מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה אוטיקר גורביץ. נולדתי בשנת 1946 בקיבוץ יד מרדכי. הנמצא כיום בעוטף עזה, ליד אשקלון. כשהייתי בת שנה וחצי פרצה מלחמת השחרור וביד מרדכי הייתה מערכה כבדה שנמשכה שישה ימים, של קרבות קשים.

אותנו הילדים פינו במשוריינים בלילה הראשון של המלחמה. אחרי חצי שנה חזרנו ליד מרדכי שהיה קיבוץ הרוס לגמרי. הורינו התחילו לבנותו מחדש. אך לי כילדה הייתה ילדות מאושרת. הסתובבנו יחפים וחצי ערומים ברחבי הקיבוץ, בבגדים פשוטים. גדלתי בחינוך המשותף. גרנו בבתי הילדים וגם ישנו בהם. הלכנו לבתי ההורים רק בשעות אחר הצהריים למספר שעות.

בתקופת הגן שיחקנו בעיקר בחוץ על הדשא, היו לנו הרבה גננות, שהתחלפו לעיתים קרובות. בבית הספר היה לנו מורה שעד היום אני זוכרת את הדברים שלימד אותנו, שעשינו איתו. בעיקר פעילות בטבע, הרבה טיולים ופעילות בחוץ. בחורף הלכנו לואדי ליד הקיבוץ כדי לשחות בזרם המים הקרים. כמובן עירומים, כמובן שההורים שלנו לא ידעו מאומה. ירדנו באומגה מהמתבן ברפת, עד היום החוויות האלו מלוות אותנו.

הקרב על יד מרדכי השפיע מאוד על ילדותנו והתבגרותנו ועד היום. בכיתה שלנו היו 6 ילדים שאבותיהם נפלו במלחמה, וזה היה מאוד משמעותי לגבינו. גם השואה מאוד השפיעה על ילדותנו, גדלנו בלי סבים ובלי דודים ובני דודים. זה השפיע גם על הורי ששנים רבות חיפשו את קרובי משפחתם.

הורי תמיד היו בתפקידים מרכזיים בקיבוץ,  מזכיר, מרכז משק, מרכזי ענפים ומרכזי וועדות. תמיד היו מעורבים מאוד בפעילות החברתית בקיבוץ. ולא הקדישו יותר מדי זמן להיות איתי ועם אחי הגדול בבית. הרבה ממעשינו בזמן החופשי הם בכלל לא ידעו היכן אנחנו. למשל, בשבתות הייתי הולכת לבריכה לשחות, ונמצאת שם הרבה שעות והם בכלל לא באו לחפש אותי. בתקופת בית הספר היסודי הייתה לכיתה כלבה שקראו לה "נבחה". כשהיינו בכיתה ו' מסרנו אותה למורה לספורט מקיבוץ ארז, כי הייתה מחלה בכל הקיבוץ.

בנעורי הייתי בתנועת "השומר הצעיר" כמו כל ילדי הקיבוץ. יצאנו למחנות וטיולים ברחבי הארץ, הלכנו הרבה ברגל, נושאים את כל הציוד בתרמילים על הגב. כאשר סיימתי את לימודי בקיבוץ התגייסתי לצבא, שירתי בתפקיד משקית ח"ן בבסיס שנמצא ביפו.

לאחר הצבא חזרתי לקיבוץ וכחודשיים לאחר מכן התחתנו. הכרתי את בעלי כאשר הייתי בת 17, שהגיע לקיבוץ במסגרת גרעין השלמה ליד מרדכי. נולדו לנו 4 ילדים. את חתונתנו חגגנו עם עוד 4 זוגות על הדשא המרכזי יחד עם כל חברי הקיבוץ. בשנים הראשונות עבדתי בבתי הילדים בגילאים שונים. גם במטבח כמבשלת ואקונומית. סיון בתי הבכורה נולדה ביום הראשון של מלחמת "ששת הימים". כאשר הגעתי לבית החולים הוא היה ממוגן בשקי חול סביבו.

בגיל 40 החלטתי ללכת ללמוד מקצוע. יצאתי ללמוד את מקצוע הסיעוד. כאשר סיימתי, עבדתי במרפאת הקיבוץ כ- 20 שנה עד שיצאתי לגימלאות.

כיום אני עובדת מספר ימים בארכיון הקיבוץ, מתעמלת, יוגה, יוצאת לטיולים בארץ ובחו"ל, קוראת הרבה ספרים, שומעת הרצאות בנושאים שונים.

ובעיקר מבקרת ומארחת את עשרת נכדי ונהנית מהחיים.

הזוית האישית

סבתא דבורה – היה מעניין ומאתגר להעביר את המורשת