מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סימפוניית חיי

סבתא אביבה עם הנכדה דניאל והחברה אילנה
סבתא אביבה חוגגת יום הולדת בגן הילדים
סימפוניית חיי - סיפורה של סבתא אביבה

 

שמי אביבה. נולדתי בבאר שבע בשנת 1959 להורים יוצאי בולגריה שעלו לארץ בשנת 1948. עשר שנים הם חיו ביפו בבית משותף עם ערבים ובשנת 1958 עברו להתגורר בבאר שבע.

יש לי אח אחד הגדול ממני בתשע שנים ולמעשה גדלתי כמעט כמו בת יחידה.

זיכרונות וחוויות ילדותי הם רבים ומאושרים. אולי היינו בהשוואה להיום עניים באמצעים ובטכנולוגיה, אך עשירים בחוויות, משחקים, פעילויות, טיולים, הורים שזמינים עבורך בכל עת שתצטרך. על חלק מאותן חוויות שדניאל מכירה היטב סיפרתי במפגשי תכנית הקשר הרב דורי ותיעדנו אותם:

חושך מצריים

כשהייתי ילדה קטנה גרנו בבלוק שכולם היו עם ילדים קטנים וכולם היו חברים. היינו שלישיית ילדים בני אותו גיל-אז היינו בני 4: אריה בן דודי, אודי, ואנוכי. אני הייתי מנהיגת הקבוצה וכל אשר אמרתי כך היה.

יום אחד הייתה הפסקת חשמל וכל השכונה הייתה באפלה ממש "חושך מצריים". מול ביתנו, במרחק של כ- 300 מטר השתרע שדה גדול רחב ידיים, שבקצהו היה אור. עבורי זו הייתה הרפתקה. "לשם הולכים" אמרתי לילדים. אחזנו ידיים והתקדמנו.

בינתיים כולם חיפשו אותנו מלאי דאגה, אך לשווא. אמי סיפרה לי שפשוט הם יצאו מדעתם מרוב דאגה. לאחר זמן מה בן דודי הבחין בשדה ממול בשלוש נקודות קטנות באופק.

"מצאתי אותם" הוא צעק.

כל ההורים אמנם שמחו ביותר, אך היו מלאי כעס על הפחד שגרמנו להם. אמי אמרה לאבי: "אבוי יהיה לי כשאחזור". אבי ששמע זאת וידע למה הכוונה, עלה מהר על האופנוע שלו, הושיב אותי בתוך "סירת האופנוע" ונעלם עד יעבור זעמה של אמי. שני הילדים שהיו איתי כמובן נענשו קשות ואני- זו שבגינה הם נענשו, ניצלתי בזכות אבי מזעמה של אמי וחזרתי מאושרת מהחוויה וההרפתקה המיוחדת שחוויתי.

משחק מסוכן

כל אחר צהריים כל ילדי השכונה נהגו לצאת החוצה ולשחק ביחד. הרבה ילדים, פעילות רבה, משחקים כיפים שהיום כמעט ולא משחקים אותם.

אחר צהריים אחד כמו בכל יום שיחקתי בחוץ. הייתי בת חמש וקפצתי בחבל להנאתי. שני ילדים ששיחקו לפני, החלו לריב ביניהם על איזשהו קרש שאחזו. כל אחד משך לכיוונו. לפתע, אחד מהם שיחרר אחיזתו בקרש, והקרש ממש "טס" לכיוון עייני ופגע לי בעין.

עיני נעצמה מידית ולא הצלחתי לפקוח אותה. רצתי במהירות בוכה בכי מרורים לאמי. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את אמי בהיסטריה נוראית שכזו. "תפקחי את העין" היא צעקה כמה וכמה פעמים, אך לא יכולתי לפקוח אותה. בבית החולים לאחר צילום גילו שנכנסו לי שבעה רסיסים לעין, ממש מילימטר מהאישון, וממש יכולתי לאבד את הראייה. למזלי, הצליחו להוציא לי את רסיסי המקל. אבל מאז ועד היום כשאני רואה ילדים שרבים עם משהו בידיהם, זה גורם לי לדריכות ותמיד אני מספרת להם את הסיפור ואומרת להם: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ילדות מאושרת

להורי היו חברים בולגרים שהיו בחברה אחת. אני כותבת אמנם חברים, אך הייתה זו ממש משפחה. גדלנו ביחד, נסענו ביחד. ההורים היו נפגשים כל יום שישי בבית אחר. חינכו אותנו שצריך לכנות כל אחד בכינוי דוד לפני שמו, או דודה, כך שהיו לי הרבה מאד "דודים ודודות".

כל שנה בפסח ובחופש הגדול, כל החברה והילדים נסענו לצפון ולרמת הגולן. כולם נסעו ביחד באוטובוס שכור, זה היה גיבוש אמיתי.

כולם, ללא יוצא מן הכלל ישנו באכסניות נוער. לא משנה למי היה יותר כסף או פחות – כולם ביחד ישנו באותו המקום. בבוקר טיילנו ובערב בהגיענו לאכסניית הנוער התרכזנו בחדר האוכל. שם כולם אכלו ביחד את אותו האוכל.

לאחר מכן החלה החגיגה האמתית. אבי היה מוציא את האקורדיון והיה מתחיל לנגן. כולם שרו שירים בבולגרית והחלו לרקוד ריקודים בולגריים. היה כל כך שמח, עד שאנשים מכל האזור והאכסניה התקבצו לראות ולשמוע מיהם האנשים השמחים והמעניינים האלה, כיון שהיה זה מחזה ומופע מוסיקלי ואותנטי מרהיב.

לנו, הדור השני לחברה, זהו זיכרון ילדות כל כך משמעותי, חוויתי, ורגשי. היום, נותרו מעט מאד אנשים מהחברה, אבל אנו, בני הדור השני, דואגים להיפגש מידי פעם, להכין את המאכלים שאכלנו בילדותינו ולשיר את אותם השירים.

אין ספק שהייתה זו ילדות מאושרת עם הרבה מסר – גם חברתי (כולם ביחד באוטובוס ובאכסניה ללא הבדל מעמדות) וגם רגשי וערכי-להכיר ולאהוב את הארץ המדהימה שלנו בשיר ובטיול.

סימפוניית חיי

אחד האנשים המשמעותיים והמשפיעים ביותר בחיי, שהיווה עבורי ועבור ילדי מודל לחיקוי הוא אבי, כיום אבי כבר בן 93. אבי ניסים הוא דוגמא אישית למחנך למוסיקה.

כל מה שהיה קשור למוסיקה בבאר שבע אבי היה מעורב, אבי לא היה רק מחנך למוסיקה ומנצח אלא הוא גם אדם טוב ותורם ועוזר – לדוגמא: הוא היה מתנדב לעזור לכל מיני עולים חדשים לארץ.

המוזיקה עמדה במרכז חייו, הוא ניגן על כלי נגינה רבים. אבי הגיע לבאר שבע בשנת 1957 ומיד החל בהטמעת המוסיקה בבאר שבע ובנגב. הוא חל כמורה למוסיקה ולימים הקים את הקונסרבטוריון בעיר ותזמורות עליהן ניצח – תזמורת כלי נשיפה והסימפונייטה – תזמורת כלי מיתר. זכרוני איך היה מסתובב בבתי ספר בשכונות מצוקה בעיר כדי לאתר ילדים מוכשרים שגדלו במשפחות שלא היו להם אמצעים. הוא לקח אותם ללמוד בקונסרבטוריון ודאג להם לכלי נגינה. השפעתו של אבי לא הייתה רק עליי אלא על תלמידיו שממש השפיע על חייהם וכמובן על ילדי. זה אדם כולו נתינה ואהבת אדם. בהיותו כבן 90 אבי הוציא לאור ספר שמגולל את כל תולדות חייו ופועלו. היום לצערי, כבר אין אנשים שנתינה היא נר לרגליהם. מאחלת לו הרבה בריאות עם המון אהבה.

הזוית האישית

דניאל פייס ואילנה ויסמן: למדנו הרבה מהחיים האישיים של סבתא אביבה, היה לנו מאוד מעניין להקשיב לזיכרונות הילדות של סבתא, על ילדות עשירה שמוזיקה כל הזמן מלווה אותה.  מסיפורים אלו אנו למדנו על הפערים בין הדור של הסבים והסבתות לדור שלנו היום, למדנו כי חשוב לנו להעריך את מה שיש לנו.

מילון

ז
ז

ציטוטים

”"זיכרונות ילדותי הם רבים ומאושרים... בהשוואה להיום אולי היינו עניים באמצעים ובטכנולוגיה, אך עשירים בחוויות"“

הקשר הרב דורי