מאגר סיפורי מורשת

הוריה של סבתא הגיעו מפולין אחרי השואה ב-1947 אחרי שהם התארגנו כגרעין לעליה לארץ, והגרעין נקרא נוח"ם שזה ראשי תיבות של נוער חלוצי לוחם. כשהגיעו באנייה רעועה לחופי הארץ, הבריטים ששלטו בארץ לא נתנו להם לרדת ושלחו אותם לקפריסין, ושם הם שהו חצי שנה, בתנאי מחנה עם גדרות מסביב. שם הם התחתנו עם כמה זוגות יחד עד שהבריטים אפשרו להם לעלות לארץ ישראל. בעלייתם לארץ נשלחו לקיבוץ אשדות יעקב, התנאים בקיבוץ גם לא היו קלים , המגורים היו בצריפים מעץ  וסבא שמואל עבד בברכות הדגים מבוקר ועד ערב. וסבתא גילה עבדה במתפרה.

ובקיבוץ סבתא חיה נולדה ונשלחה לבית תינוקות כי היו חייבים לעבוד. סבא שמואל רצה להביא לתינוקת שמלה אז בקיבוץ ענו לו שהוא לא מספיק ותיק , ושהוא לא יכול לקבל את הבגד המבוקש. בקיבוץ לא כל כך הבינו את פליטי השואה שהגיעו , ולא טפלו בהם ברגישות הראויה. ואחרי שלוש שנים של שהיה עזבו את הקיבוץ ועברו לרחובות. 

ברחובות הין לסבתא גילה 2 אחיות, שגם הן שרדו את השואה. בלי ידיעת השפה העברית המועטה ובלי אמצעים למחיה היו צריכים לחפש מקום למגורים ועבודה. התקופה הייתה תקופת צנע לא היו מוצרים הכל היה ע"י תלושים ואת החלב היו מחלקים לבתים. וגם את הלחם היו קונים במשורה. (חצי כיכר לחם) כדי להטיב את התנאים סבתא היתה תופרת לנו בגדים וגם בובות למשחק. ואני זוכרת שהיו באות חברות לשחק בבובות שעשויות משאריות של בדים בגדים וצמר.  

ספינת הקיטור "לטרון" הגיע לנמל חיפה ב- 31.11 בשנת 46 כשעל סיפונה 1250 עולים. ספינת גרר הכניסה אותה לנמל כששתי משחתות בריטיות תומכות בה בדפנותיה מחשש התהפכות. נטייה זו על צידה נגרמה לספינה מחמת פרצה שנוצרה בדפנותיה הימניות כתוצאה מנגיחה חזקה של אחת המשחתות. "לטרון" נקראה כך כי באותו זמן בשבת השחורה נכלאו ונאסרו חברי ההגנה. ותוך כדי ההפלגה רק מי שטעם את טעם העפלה יודע כמה על אנושיים היו התנאים בהם נאלצו להפליג. מי שלא עבר זאת בטוחני שלא יוכל לתאר לעצמו סבל נורא זה. חלק מהתנאים  למשל עמדו על גשר הפיקוד סדרן ובאמצעות רמקול פרימיטיבי היה מכוון את האנשים שעל הסיפון : " עשרה אנשים לשמאל , עשרים אנשים לימין " והכל בהתאם לנטיית הספינה.

הפגישה של סבא וסבתא הייתה בצבא במסגרת הנח"ל בגרעין דקל. השירות היה חלקו בקיבוץ דגניה א שהיווה עבורו כוח עבודה צעיר, וחלק בשירות היה בהיאחזות הנח"ל בירנית, שהיה ממוקם בגבול לבנון. הם גרו בצריפים בקצה הקיבוץ וכך הם נפגשו. הבנים בגרעין היו במסגרת צבאית שכולל אימונים פעילות צבאית, ומעט מאוד היו בקיבוץ.

סבא אהרון נולד ב1907 מצד סבא יגאל בפולין. הוא רכש את השכלתו בברלין ובלונדון. הוא היה מועמד לתואר שלישי בבזל שבשוויץ,  אבל העדיף לעלות לארץ ישראל. סבא אהרון הגיע באונייה לנמל יפו שהיה הנמל היחיד בארץ ישראל בשנת 1934. הוא עלה מטעמי ציונות בלבד. משם הוא נסע לקיבוץ רמת דוד שבצפון ועסק בחקלאות. אחרי תקופה עזב ונסע לחיפה. בחיפה באותו הזמן חיפשו בעלי מקצוע בנושאי כלכלה להקמת חברות יבוא. בחיפה נבנה באותו הזמן נמל חדש עמוק מים שהיה זקוק לחברות אלו. באותה תקופה הכיר את סבתא רגינה בחיפה, בשנת 1936 נישאו בזיכרון יעקוב. בזמן מלחמת העולם השנייה סבא היה מראשוני המתנדבים לצבא הבריטי.

סבא ידע שפות רבות, לאחר המלחמה עסק סבא אהרון בהצלת ילדים ותינוקות במנזרים במרחבי אירופה כל משפחתו נכחדה בשואה והוא נשאר יחיד מהמשפחה שלו. 

סבתא רגינה נולדה ב-1907 בלבוב שבפולין שהייתה עיר אוניברסיטאית ומלאת תרבות. שם למדה בבית ספר כללי ובאוניברסיטה, בתחרויות ספורט באוניברסיטה בשחייה או בריצה ניצחה סבתא וקיבלה מדליה של מקום ראשון! והזמינו אותה להתחרות בעיר אחרת בקרקוב, אבל ההורים שלה התנגדו שהיא תעסוק בספורט. סבתא רגינה השתייכה לתנועה שנקראה "אקדמאים ציוניים" והיתה פעילה למען ההגירה לארץ ישראל.

בעקבות היחס ליהודים מצד האוניברסיטה (בו למדה סבתא מדעי הטבע).הביאה החלטה לעזוב הכל ולעלות ארצה, מבלי לגמור את הלימודים. לאחר הכשרה קצרה, התארגנה קבוצה של אנשים צעירים בניהם סבתא רגינה ואחיה יוסף , והשאירו הכל מאחור ועלו לארץ לא נודעת (פלסטינה). בהגיעם לארץ מופנית הקבוצה לעבודה ברחובות בבית אריזה בפרדס אייזנברג במיון תפוזים. למרות העבודה הקשה ותנאי המגורים במקום, אצל רגינה הכל מתקבל באהבה בשמחה ובהשלמה. המשפחה שנותרה בפולין נספו בשואה האם, האב, והאחות הגדולה. הקבוצה נשלחה לעמק זבולון והתארגנה להקמת ישוב חדש, בינתיים עבדו בעבודות מזדמנות לפרנסתם. נקודת הישוב לא הוקמה בסופו של דבר, והקבוצה התפרקה.

והאנשים נפוצו לכל עבר ורגינה הגיעה לחיפה סבתא רגינה הייתה פעילה מאוד "בארגון נשות החיילים" בזמן מלחמת העולם השנייה המשימה שליחת גרביים וציוד נוסף שיזכיר להם את הבית. בהגיעה לחיפה עבדה בספרייה העירונית. לסבתא רגינה היה בית פתוח, לכל מי שהגיע לארץ, היה לו קורת גג וארוחה לאכול.

סבא מספר שהייתה הקצבה במצרכים, כמו תלושים לחלוקת מזון. שהיו ניתנים פעם בחודש לכול מצרך. יחד עם זאת היתה ילדות מאושרת ומלאת הרפתקאות ומשחקים בשכונה.

הזיכרונות השאירו עליו רושם חזק היה מבנה של הטכניון (הישן) שהיה מבנה ארכיטקטוני מרשים ביותר, בתור ילד צעיר זה היווה אטרקציה. גם הנמל, ההליכה לים הולכים ברגל וחוזרים דרך מדרגות אין סופיות. בילדותו השתתף סבא בסדנה שנקראה "אנתולוגיה" שעוסקת במנהגים, מסורת, היסטוריה ותרבות של עמים ושבטים רחוקים. זה תחום שמאוד סקרן את סבא, איך חיים אנשים ושבטים מבודדים ובמה הם עוסקים. במוצאי שבת היו מתיישבים ליד מקלט הרדיו כדי לשמוע חדשות מהארץ, ומהעולם. (כי זה היה אמצעי הקשר היחיד חוץ מהעיתונים) וסבא אהרון היה בנוסף מקשיב לרשת b.b.c. פעם בשבוע היה מתלווה סבא להוריו לבית הקפה כדי לעין בירחונים בשבועונים בכל מיני שפות כדי לראות כל מיני מקומות רחוקים כמו הוליווד אמריקה ועוד.

בילדותו בבית הספר היו תמיד יותר מ 50 ילדים בכיתה. היות ולא היה מקום בבית הספר למדו ב 2 משמרות אחת בבוקר או צהריים כך שבית הספר היה פעיל יותר  מ 10 שעות.

 

מורה מובילה – לילך אייזן

 

תשע"ו 2016