מאגר סיפורי מורשת

העליה ופסח ראשון

בהיותי בת 20, בשנת 1962 עליתי לארץ יחד עם הורי ואחי ז'ק מהעיר אורן שבאלג'יר, באוניה "תיאודור הרצל" אשר עגנה בנמל חיפה. לארץ הגענו בחודש ינואר. נלקחנו לדימונה ואת הפסח הראשון לאחר שלושה חודשים חגגנו במצפה רמון, שם גרו שלושת האחים הגדולים: אורי, אלכסי וציונה שהיו כבר בארץ משנת 1950.

הדבר הכי חשוב עבורי היה ללמוד את השפה העברית.

האולפן לעברית

לז'ק ולי לא היה שום בסיס קודם לשפה. הגענו לקיבוץ ניר עם, שם הוצע לנו שילוב של אולפן ועבודה במשק. זכורה לי המורה הנפלאה שוניה מן, שבמשך 7 חודשים לימדה וטיפחה כל אחד ואחת מאיתנו, כאילו היינו ילדיה. יהי זכרה ברוך. 

הפסח הראשון בארץ זכור לי בערגה וגעגועים כיוון שהיינו רק חודשיים בארץ, ולא היה לנו מים וחשמל במבנה מאסבסט שקיבלנו בדימונה. שלושת האחים המבוגרים יותר היו ותיקים והחלו דרכם בארץ בקיבוץ תל רעים במשך 12 שנה. לאחר מכן עברו וגרו במצפה רמון. הם היו בין מייסדי הישוב. הגענו אליהם לחגוג עמם את חג פסח.

האח הצעיר- סידני

האח הצעיר שבינינו, סידני שמו, ששלחנו שנה קודם מאלג'יר, היה באותה תקופה בשרות צבאי סדיר. להפתעתנו הוא הגיע לחגוג עמנו את ליל הסדר, עד מצפה רמון, כנגד כל הסיכויים, בעזרת טרמפים ובחלקו אף ברגל! כן, כזה פייטר היה אחי הנפלא.

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים בשנת 1967 אני כבר נשואה עם תינוקת. ההורים, מאד מבוגרים וקצת חסרי אונים לאור המצב המדאיג, באו לגור אצלי, כי כל הגברים במשפחה היו מגויסים.

בתום המלחמה הגיעה אלינו פמליה שהודיעה על נפילת סידני אחי הצעיר והיקר בקרב. מפקדיו שהגיעו לשבעה סיפרו לנו, שסידני יצא מהטנק לעזור לחייל פצוע אחר וכך מצא את מותו, בגבורה. זה לא הפליא אותי, כי הוא באמת היה כזה אמיץ ופייטר. הפצע לא הגליד למרות השנים. הוא מורגש אצלנו ובמחשבותינו כל הזמן. והמעניין הוא, שבביקור אצל מתקשרת (מדיום) סיפרה לנו לתדהמתי, שסידני שומר עלינו ונמצא תמיד איתנו.

חשוב לי לספר ולציין את פרק ההתאקלמות שלי בארץ, כי הוא באמת חשוב ומשמעותי עבורי.

ההשתלבות והחיים בארץ

בהמשך, מלחמת הישרדות גברה: דאגת פרנסה, חיפוש עבודה, הורים מבוגרים. במשך 8 שנים עבדתי כמזכירת שק"מ או כקופאית בסופר היחיד שהיה קיים דימונה. הכרתי את בעלי בדימונה.  נישאנו וב-1970 עברנו לאשדוד, בעקבות עבודתו של בעלי באלת"א. אני השתלבתי כמזכירת תיכון ערב למבוגרים, בהנהלתו של ד"ר שלמה קודש הנפלא ז"ל.

מעבר לכך, מרגע שרגליי דרכו על אדמת הארץ הזו, אני מרגישה מושרשת. אני יודעת, זה בוודאי נשמע כקלישאה, אך זה מה שחשתי באותן השנים. כמובן שהאווירה בארץ: האנשים, הפולקלור,השירים – כל אלה גרמו להתרגשות, ואני עד היום, אחרי 53 שנים של שמחות ועצב, אני עדיין אוהבת את הארץ הזו מאוד!!!

תשע"ו