מאגר סיפורי מורשת

סבתא ציפורה נולדה בשנת 1939 ביאסי שברומניה.

היא הבת השנייה במשפחה בת ארבע נפשות, בן ובת. הם גרו בפרוור העיר, בבית חווה, בה היו רפתות רבות ואף מחלבה. המשפחה סיפקה מוצרי חלב לכל העיר. היו בחווה עובדים מקומיים רבים.

בשנת 1940 הגיעה מלחמת העולם השנייה לרומניה ואז גם העיר ספגה הפגזות רבות. במהלך אחת ההפגזות נפגע הבית המרכזי, בו חיה המשפחה המורחבת. במקביל עם כניסת הגרמנים לעיר נלקחו כל הגברים הכשירים למחנה עבודה.

הגברים נלקחו למחנות עבודה

סבתא רבתא של אמי נאלצה לעזוב את המקום, להסתתר בבית אחת העובדות, בפרוור עני מאוד של העיר, לאורך כל תקופת המלחמה. היא התפרנסה מתפירה. הזיכרון המוקדם ביותר של סבתי הוא היותה יושבת עם אחיה לצד מכונת התפירה הרועשת… כמו כן זכור לה אירוע, שבו נאמר להם להסתתר מתחת לשולחן מכוסה במפה ארוכה עד הרצפה, ולא להשמיע הגה, בעוד בדלת נשמעות נקישות עזות. סבתי זוכרת גם את היותם רעבים רוב הזמן והמזון שהם אכלו כלל בעיקר קטניות (מזון זול וזמין…).

בתום המלחמה, כשסבתי הייתה רק בת ארבע, חזר אביה ממחנה העבודה חבול וחולה… הילדים לא זכרו אותו, ואף פחדו מאוד למראהו. סבי החלים, אך לא נמצאה להורים עבודה ומקור פרנסה ולכן נשלחה סבתי, עם אחיה, לטרנסילבניה ברכבת מלאה ילדים מרומניה, בחסות הג'וינט, להתגורר ולהחלים בביתם של יהודים בכפר. היא שהתה שם כשנה, התחבבה מאוד על הזוג שאירח אותה, העלתה במשקל והתחזקה, ואז חזרה להוריה. אחרי זמן מה החליטו ההורים לעלות לארץ. המשטר הקומוניסטי אפשר להם להוציא רק תמונות ספורות, מעט חפצים אישיים והבגדים שעל גופם. באוניה "טרנסילבניה" הגיעה המשפחה לארץ, ומשם עברו למעברה.

החיים במעברה

לסבתי זיכרונות טובים מאוד מראשית הקליטה של המשפחה בארץ. לראשונה טעמה ריבה ולחם טרי, לראשונה אכלה פרות הדר וחוותה שמש ומזג אוויר נעים. לראשונה הייתה חלק מקבוצות ילדים בני גילה, ולראשונה למדה בבית ספר. על אף תנאי המגורים הקשים במעברות השונות: "שער עלייה", קיבוץ "עין שמר" ו"אגרובנק", היא זוכרת את מנהלת בית הספר שהשתדלה עבורם לקבל דירת קבע, את שתילי התותים, העגבניות ועוד ירקות שלבלבו סביב הצריף שלהם במעברה.

אחרי המעברה, הם התגוררו ב"גבעת אולגה". ומשם זיכרונותיה כוללים יחסי שכנות חמים בין העולים השונים, חוף ים קסום, ופעילויות בתנועת הנוער. כל אלה נעמו לה מאוד …. אבל הוריה התקשו להתפרנס. הם נחשבו מבוגרים, ולא הייתה במדינה הצעירה, בת השנתיים – שלוש, די עבודה לכל העולים. סבתא נאלצה לעבוד, מגיל צעיר מאוד, בשעות אחרי הצהריים בעבודות שונות כדי לעזור בפרנסת המשפחה: היא עבדה בגלידרייה, אפילו בקטיף בוטנים, ובכל חופש עבדה בבית אריזה.

סבתא עובדת בקטיף  תפוזים 

הילדות והנעורים של סבתא זכורים לה כתקופות יפות: משמחות ומאושרות כשבגרה, עבדה כאם בית בפנימיית "הדסים". אף כי גיל החניכים לא היה צעיר בהרבה מגילה, היא הייתה מספיק בוגרת ואחראית לכל המשימות וקיבלה הערכה רבה על עבודתה שם.

  מהווי החיים של סבתא  בפנימיית הנוער "הדסים"

אמא זכתה למספר מחזרים, אך נענתה  דווקא לבחור שהוצע לה על ידי שכנתה. סבי התגורר בתל אביב ובעיית המרחק ותדירות המפגשים הנמוכה, עוררו ספק אצל סבתא. אך סבי היה נחרץ ועיקש, רציני ואחראי, ועורר בסבתא ביטחון שחייה לצידו יהיו מאושרים. אכן כעבור זמן מה הם החליטו להינשא. הם נישאו בשנת 1960. גם סבא דוב היה יליד יאסי שברומניה, הוא היה מנהל חשבונות במקצועו, ושנים רבות היה מנהל בחברת ביטוח. הוא התגורר ועבד בתל אביב ולכן  שם קבע הזוג הצעיר את משכנו.

 סבתא ציפורה נישאת לסבא דוב

סבתא ציפורה וסבא דוב הקימו משפחה שכללה 4 בנות: פנינה (סבתי), יוספה, אורית ושלומית(ז"ל).הם התגוררו במשך שנים ארוכות במרכז תל אביב, לידרוב, שינקין ושדרות רוטשילד, ברחוב הגלבוע, בדירה צנועה של 2.5 חדרים. הזוגיות בין סבתי וסבי הייתה נהדרת: היא נבנתה על חברות אמיצה, משימת גידול הבנות, ואהבה גדולה לתרבות. הם הרבו להשתמש בכל מה שהעיר הגדולה יכלה להציע, ובמרחק הליכה בדרך כלל… סבתי וסבי הירבו לצאת לסרטים, הצגות, מופעים, מוזיאונים ופארקים. כמו כן הם חינכו את הבנות ודאגו לטפח את הייחודיות של כל אחת מהן: פנינה, סבתי, גילתה כישרון מוזיקלי, אז נקנה עבורה פסנתר, שנתחב לדירה הקטנטונת, והיא למדה מספר שנים בקונסרבטוריון.

אחותה יוספה, גילתה כישרון ספורטיבי, ולכן עסקה בסוגים שונים של ספורט, אף למדה בקורס של מצילים חובבים. אורית, האחות השלישית, גילתה כישרון ציור, ולכן נשלחה לקורסי ציור וגרפיקה, ואף למדה במגמת אמנות. בתיכון שלומית, האחות הצעירה, גילתה אף היא כישרון מוזיקלי, וגם היא ניגנה בפסנתר. כל הבנות למדו בבתי ספר דתיים ושירתו בשירות לאומי. חשוב לציין, שסבא דוב לא נהג לחבוש כיפה. כמו רבים מיהודי רומניה, שהיו מאוד מסורתיים, אך לא דתיים במובן המקובל של המילה. אבל כשהבנות למדו במוסדות חינוך דתיים, ופעלו ב" בני עקיבא", סבא התחיל לחבוש כיפה, ולהתפלל במניין שלוש פעמים ביום. חינוך הבנות היה בראש סדר העדיפות בבית! כל אחת מהבנות קיבלה מימון מלא ללימודיה, העל תיכוניים, ואף עזרה ברכישת דירה, כשנישאו.

בשנת 2001, כשכל הבנות עזבו את הבית והקימו משפחות משלהן, עברו סבא וסבתא לכפר סבא, ליד אורית … הם השתלבו בקהילת בית הכנסת "בית עזרא", ונהנו ממנעמי העיר והקרבה לבנות ולנכדים. הם השתלבו בקהילת בית הכנסת "בית עזרא", ונהנו ממנעמי העיר, והקרבה לבנות ולנכדים. סבא דוב פרש לגמלאות ממש לפני המעבר לכפר סבא, אך המשיך לעבוד כגמלאי בבנק לאומי, בסניף המרכזי בתל אביב. הוא נסע בכל בוקר לתל אביב, והיה שב בשעה מאוחרת הביתה. סבא דב לא זכה ליהנות מהשינוי לאורך זמן. בשנת 2001 הוא עבר התקף לב קשה ונפטר. סבתא התאבלה זמן רב על סבא, עלתה לקברו לעתים מזומנות, והזכירה אותו לעתים קרובות.

חלפו מאז כ – 18 שנים: כיוון שסבתא אישה חברותית, שמחה, סקרנית ואופטימית מטבעה, היא רכשה חברות רבות לאורך השנים, ומקפידה להיפגש עמן לעתים קרובות. שתי חברות ראויות במיוחד לציון: הדסה ומרים. הדסה נפטרה לפני כשנתיים, וסבתא הקפידה גם לסעוד אותה בחוליה, ולאחר מותה, נשארה בקשר קרוב עם ילדיה ונכדיה. ומרים, תיבדל לחיים ארוכים, חברת נפש עוד מימי הנעורים, גרה בנתניה, ושתיהן, סבתא ומרים מתחזקות חברות אמיצה ונוכחת: הן מתארחות זו אצל זו בשבתות, נוסעות ביחד לנופשים, ומעורות מאוד זו בחייה של זו.

סבתא גם מתנדבת קבועה בפגייה, בבית חולים "מאיר". בכל יום שני היא מתייצבת, נכונה להאכיל, לרחוץ, לחבק ולאהוב, כל תינוק…. על התנדבותה בפגייה היא זוכה להערכה רבה. יעידו על כך התעודות השונות שקיבלה לאורך השנים. כמו כן, סבתא חברה בשני מועדונים לאנשים בגיל השלישי: שומעת הרצאות רבות, מרבה בנסיעות ברחבי הארץ, צופה במופעים שונים ובסרטים, בתדירות גבוהה, ומבקרת את המשפחה ועוזרת בכל.

סבתא מקפידה לבלות עם בנותיה, לפחות פעם בשנה, בנופש בארץ או בחו"ל. נופש קצר של 3-4 ימים . בימים אלה הן מטיילות, נחות ובעיקר נהנות לשהות ביחד. התחושה היא של חזרה לימי הילדות חסרי הדאגה. לסבתא: בנות, חתנים, נכדים ונכדות, ונינים. רק לאחרונה, נוספו לה שני נינים חדשים, וסבתא, בפרץ אנרגיה מוכר, עזרה לנכדים, במשך מספר ימים לטפל בתינוקות החדשים.

הזוית האישית

נכדה אורי: כך היא סבתא רבתא שלי: אישה נמרצת, אופטימית, ורחבת לב. גם ל"מפגשי הדור השלישי", שמתקיימים בבית ספרי היא הסכימה להירתם, אך בגלל מחוייבותיה בימי שני ושלישי, סבתי, פנינה, מגיעה בקביעות למפגשים, וגם כותבת את סיפורה של אמה. סבתא ציפורה, הגיעה איתי לביקורים בירושלים ובבית התפוצות. בקרוב ימלאו לסבתא 80 שנה. אנחנו מתכננים טיול משפחתי בציוני הדרך של סבתא בארץ: מ"שער עלייה", חדרה, גבעת אולגה ותל אביב. אנחנו מכינים מצגת מלווה ובה ישובצו גם שירים ישראליים שאהובים עליה, נבקר במוזיאון המייסדים חדרה, ונסיים במסעדה. ברור לנו שטיול כזה, כשכל הבנות, החתנים, הנכדים, הנינים והחברות יעטפו את סבתא, תוך אזכור מסע החיים שלה עד כה, יגרום לה הנאה ושמחה עד אין קץ! סבתא ציפורה רואה במשפחה שגידלה כאן בארץ, את הנקמה הגדולה בגויים שרצו להכחידנו שם בגלות.

היא מרגישה זכות גדולה להיות חלק מהתקומה הישראלית, רואה במדינתנו את כל היופי: הנופים, האנשים, תנועות ההתנדבות, חיילי צה"ל, הפיתוחים הטכנולוגיים העצומים, ומרגישה מבורכת וברת מזל על כל הטוב הזה שנפל בחלקה. אני מאחלת לה עוד שנים רבות של עשייה מתוך בריאות, נחת, הנאה ושמחה!