מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר סופרו שבמרוקו, גדלתי בבית קטן  עם שישה אחים מקסימים, אמא בהריון ואבא מסור ואוהב.

אינני זוכרת הרבה כי הייתי ילדה ממש, ממש קטנה פחות מגיל 3, אני זוכרת פחות או יותר את העלייה

לארץ ישראל, דבר שהוכרז כ"ציונות" המדינה היהודית.

בדרך למטוס שהובילנו לארץ הקודש נחבלתי ברגלי וגיבסו לי אותה… כך אני זוכרת, שאבי הרימני בדרך למטוס

ואמי אוחזת תינוק 'טרי' ביד… עלינו למטוס שהובילנו אתנו לצרפת ומשם היינו אמורים לטוס ביחד לארץ הקדושה

שכל הזמן דיברו עליה, ארץ-ישראל ארץ הקודש !!!

כשהגענו לצרפת, שהינו שם בערך חודש כדי שיסדרו לנו מקום מגורים בארץ ישראל. לאחר השהות בצרפת

של כחודש ימים, טסנו לארץ המובטחת!

הגענו לעיר אשקלון (כשהייתי בגיל 3), העיר ששם הכינו עבורנו מקום מגורים, גרנו בבית מאוד קטן, עם שבעה

ילדים ובתוכם תינוק קטנטן! את התקופה הזו אני זוכרת ביותר, תקופה שבה ישנו על מיטות עץ/ברזל (במקרה הטוב…) עם שמיכות צמר עבות שגם בהם היינו צריכים להתחלק…

ב"ה כשהגענו לארץ, הארץ כבר הייתה לאחר הכרזתה כמדינת ישראל (שנת הגעתנו לארץ -1963) אבי ע"ה

עבד במפעל ובית אריזה לקופסאות שימורים ולעומת זאת אמי שתחיה הייתה עקרת בית.

כשהגענו לארץ עברנו הרבה מלחמות… מלחמת ששת הימים, מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון, מכונה בפי כל מלחמת שלום הגליל ועוד… ובתור ילדים קטנים שצריכים לרוץ למקלטים כל כמה דקות מאוד נבהלנו…

אבל ב"ה כולנו בריאים ושלמים!

זכור לי שכל ימות השבוע היינו אוכלים מאכלים שזכורים לנו ממרוקו (מפלטות, ספינג'ים, קוסקוס וכ"ו…) אך בשבת קודש הכנו בשר משובח ודגים טעימים. תמיד כשהיו על המדפים פירות חדשים של העונה אבי ע"ה דאג להביא

לנו מספר בודד מפירות אלו ונהננו מאוד לטעום אותם. לאחר מספר שבועות כשמחירו היה יורד אבי היה קונה

כמות גדולה והיינו נהנים מהפרי החדש כל השבוע. כמובן שלא שכחנו לברך "שהחיינו" כנהוג באכילת פרי חדש,

מה גם כשמדובר בפירות ארץ ישראל!

יש לציין שהרגשנו מאוד שייכים בעירנו אשקלון כי רוב התושבים ה'אשקלונים' היו עולים חדשים, חלק ממרוקו,

חלק מרוסיה, תימן, עיראק ועוד עדות שונות- ממש קיבוץ גלויות, והתיידדנו זה עם זה…

אני זוכרת כשהייתי בסביבות גיל החמש היינו כל בנות השכונה יורדות לשחק 'קלאס' והיינו מכינות בובות ממגבות ישנות שאימותינו כבר לא נצרכו… והיינו מחליפות אותם כמו שכיום יש 'אוספים'… היינו משחקות גם ב'גוגואים',

'חמש אבנים' והיינו נהנות מאוד!!

למדנו בביה"ס היסודי 'ישורון' , בית ספר דתי שהעניק לנו ערכים, מסורת  יהודית ומידות טובות (ביה"ס שבו נכדותיי הגדולות לומדות, בית-ספר חב"ד כיום). למדנו פחות או יותר את מקצועות הלימוד כמו של ימינו, אני לא אשכח, שהמחנך שלנו בכיתות ה'-ח' היה מחליף רק פעם בשבוע חולצה!! ותמיד בהפסקות היינו לוקחים את הגירים

שלו מהשולחן וכותבים על הלוח את מספר הימים שבו הוא כבר לובש את החולצה. היה לנו בביה"ס חדר אוכל, והארוחה שהכי אהבנו זה היה קציצות מדגים עם ציפ'ס וגבינה (כמו ציפ'ס וקטשופ-כיום) עם סלט… זה הארוחה שהייתה באמצע השבוע (יום שלישי) וכולנו חיכינו לאכול אותה…

הייתה לנו סוג של תנועת נוער… אך ללא שם מוגדר, היינו מתרכזות כל הבנות וכל הבנים בנפרד באולמות שונים

והיינו יושבים ומדברים בשבת אחה"צ על ביה"ס, המורים וכדומה…

כיום אני אישה נשואה עם חמישה ילדים ו-8 נכדים בלי עין הרע, אני משתדלת להיפגש הרבה עם הילדים והנכדים המתוקים שלי, הם גורמים לי הרבה נחת ושמחה והם מאוד אוהבים שאני ובעלי ("סבאל'ה") מפנקים אותם

בהרבה ממתקים טעימים כשהם באים לביקור…

כיום, בגיל 56, אני עובדת בקופת חולים כללית באשקלון כמזכירה רפואית, ושמחה מאוד לעבוד בעבודה זו.

השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי, שמחתי מאוד לשתף את נכדתי בסיפור חיי ואני בטוחה שגם היא

שמחה להכיר אותי-הסבתא קצת יותר מקרוב, הנכדה הבכורה שלי… איך לא ?! זו הייתה הזדמנות לחזק את

הקשר שלי עם נכדתי הבכורה חוץ מהמפגשים השבועיים הוספנו עוד כמה שיחות בטלפון לא רק בשביל

הפרויקט אלא גם להכיר קצת יותר אחת את השנייה ולפטפט מעט בטלפון, מאוד שמחתי שנכדתי רצתה לשמוע

דווקא את הסיפור חיים שלי וגם שלא יכולתי להגיע למפגשים בביה"ס היא לא הרפתה והתקשרה מספר פעמים

כדי לדעת ,להבין וללמוד מהסבתא שלה. יישר כוח לפרויקט מקשר שכזה! שמחתי להיות שותפה בו!

במפגשי תכנית הקשר הרב דורי, התחדשו לי פרטים רבים שלא היו ידועים לי עד כה על סבתי, למדתי על

המלחמות שעברה והחכמתי. אני מרגישה סיפוק להיות שותפה בתוכנית זו.