מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא עדה רון לשעבר לוסטיג נולדתי בבית החולים העמק שבעפולה בתאריך 30.1.1953. בת בכורה לישראל-תומאס לוסטיג ולחוה אווה שרץ-לוסטיג. אחרי שנתיים נולד רן-יהודה לוסטיג ושנתיים אחריו נולד מתתיהו לוסטיג, כולנו בני קיבוץ גבע, וגידלנו את ילדינו בקיבוץ גבע.

"גֶּבַע היא קבוצה במועצה אזורית גלבוע, השוכנת בעמק יזרעאל ממזרח לעיר עפולה. הקיבוץ הוקם בשנת 1921 על ידי עולים מרוסיה ומפולין אשר עלו לארץ בעלייה השנייה. בהמשך הצטרפו אל הגרעין המייסד גרעינים נוספים כחבורת פועלים שעבדה בקסטינה, מירושלים וקבוצת "דרומיה". בשנות ה-30 וה-40 הצטרפו לקבוצה גרעינים מליטא, לטביה והונגריה. שם הקבוצה ניתן לה על שם הגבעה שעליה הוקמה". (ויקיפדיה)

הורי נפטרו צעירים יחסית, סבתא חוה בגיל 59 וישראל בגיל 66 במותו. אחרי מות אימי אבא שלי נישא מחדש לאנלה ונולד להם בן בשם יוחנן והוא בן 26. כולנו נולדנו ללינה המשותפת בקיבוץ. עברנו בין בתי הילדים השונים ככל שגדלנו. בשום שלב של חיינו לא ישנו אצל הורינו בבית. רק בבית הילדים! בהתחלה בחדרים משותפים, ואחר כך ככל שהתברגנו כל שני ילדים גרו בחדר. את הארוחות היינו אוכלים בחדר האוכל – בהתחלה בחדר אוכל מיוחד של חברת הילדים ואחר כך בחדר האוכל של הקיבוץ.

הזיכרון הראשון שלי כילדה הוא ליל חורף קר, ואני רואה ג׳וקים מטפסים לי על המיטה בגן הלדים…התעטפתי בשמיכה ורצתי לצריף הקטן בו גרו הורי. בתאריך 14 ליולי 1970 התחתנתי עם יעקב רון – סבא קובי, ונולדו לנו ארבעה ילדים: מירב, אמא שלך – הבכורה, ואחריה גיתית, רם ויותם. בהתחלה גרנו במין חדר קטן ללא שירותים ומקלחת, הילדים כמובן לא ישנו בבית, אלא היינו לוקחים אותם מבית הילדים לחדרנו בין השעות ארבע אחרי הצהריים עד שבע וחצי בערב.

בשנת 1978 כשמירב היתה בת 7 עברנו לבית בו אני גרה עד היום. שם כבר היה לנו מטבח ומקלחת וגם חדר לילדים, זה היה בשלב יותר מאוחר, כשהלינה המשותפת נגמרה והילדים עברו לישון בבתי ההורים. בשנים שגדלתי כילדה, החגים בקיבוץ היוו את מרכז חיי התרבות שלנו, הם היו מאוד מושקעים ומאוד שמחים.

וכל חג היה מלווה בשירה וריקודים והכל תוצרת הכישרונות המקומיים. היו מסיבות ושמחות ואנשי הקיבוץ היו אלו שערכו הכל ופינו הכל, ועד היום יש כל מיני ריחות וקולות המחזירים אותי לימים ההם. בזמני חגגו בר מצווה לכל הכיתה יחד, לא היה דבר כזה לחגוג בת מצווה. חגגו לכל הכיתה בגיל 13.

היו לנו בקיבוץ כל מיני משימות שקיבלנו לשנת המצוות, כשהמשימה הסופית היתה הצגה אותה העלנו בפני כל הקיבוץ והאורחים שהגיעו. בר המצווה שלי היתה בשנת 1966, שנה לפני מלחמת ששת הימים, ומכיוון שרצו לטעת בנו ערכי עבודה, כי בגבע זה תמיד היה נורא חשוב, לעבוד כמו שצריך, אז הצמיד וכל ילד לענף משק שבו הוא התחיל לעבוד אחרי הלימודים, וככה המשכנו לעבוד בהם עד שהיינו בוגרים. בגיל די צעיר כבר התייחסו אלינו כעובדים מן המניין וככה קיבלנו אחריות די גדולה וזה מאוד ביגר אותנו. זה התבטא במיוחד במלחמת ששת הימים שפרצה שנה אחר כך, ובה גויסו רוב החברים ואנחנו מילאנו את מקומם בעבודה ותרמנו את חלקינו.

אני זוכרת את שנת המצווה כדבר מאוד מגבש חברתית וכיתתית, היו חוויות מרובות וכמובן ההצגה בסוף שהיתה התרגשות גדולה. אני מספר על סבתא: אני הנכד הראשון של סבתא עדה וסבא קובי. הם מאוד התרגשו כשנולדתי, כי סבא קובי כל הזמן אמר לאמא שהיא כבר חייבת ללדת נכדים, כי יש מישהו שצעיר ממנו בשנה ויש לו כבר שלושה נכדים, ולו אין! וזה לא בסדר! אז אמא הקשיבה.

כשנולדתי סבתא מאוד התרגשה, והיא שמרה עלי בתור תינוק עד שאמא שמה אותי בגן. יש לי זיכרון שאני קטן, בערך בן 3 ואני חולה באבעבועות רוח וסבתא שומרת עלי ומכינה לי תה. סבתא גם יודעת לתפור מאוד יפה, וכשהייתי קטן היא תפרה לי בובת חתול ירוקה ענקית, שישנה אצלי במיטה מאז. קראתי לה בשם המקורי ״חתולי״. אנחנו גם נוסעים בקיץ לסבתא בקיבוץ גבע, ועושים אצלה ״קייטנת נכדים״ לכמה ימים.

סבתא עדה אמא של אמא  בתמונה – סבתא ואני בן שנתיים 

הזוית האישית

אנחנו נוסעים בקיץ לסבתא בקיבוץ גבע, ועושים אצלה ״קייטנת נכדים״ לכמה ימים.