מאגר סיפורי מורשת

שמי נטע שביט, נולדתי ביום 21 באוגוסט בשנת 1942 בבית יולדות בטבריה. לאחר ימים אחדים אמי ואני הגענו לקיבוץ מחניים. כנהוג באותם הימים, הילדים לא היו בבית אחד עם ההורים כי אם בבית תינוקות. גם אני הובאתי לבית התינוקות ושם טיפלה בנו ה"מטפלת". ההורים יכלו לשחק עם ילדיהם רק שעות ספורות אחרי הצהרים.

ככה גדלתי עד גיל שלוש. אז העבירו אותנו לבית ילדים, שהיה מעין גנון. היינו קבוצה של שמונה ילדים בני אותו הגיל ולמדנו לשחק אחד עם השני. רק בשעות אחר הצהרים היו ההורים באים ולוקחים אותנו לחדר שלהם או לטיול באיזור הקיבוץ.

אהבתי מאוד את הבילוי עם הוריי בשעות אחר הצהרים. כמו גם את כל מהלך היום עם הילדים בקבוצה. המטפלת היתה מעירה את כולנו בבוקר. היא דאגה שכולנו יחד נצחצח שיניים ונתלבש. ישבנו כולנו יחד בשולחן כדי לאכול ארוחת בוקר ואחר כך שיחקנו יחד. גם את ארוחת הצהרים אכלנו כולנו יחד ואחר כך הלכנו לנוח. כשהתעוררנו מהשינה כבר חיכו לנו ההורים ולקחו אותנו לבילוי משותף. הם סיפרו לי על הצמחים שצמחו בחצר הקיבוץ. הם סיפרו לי על החיות במשק החי. הם ספרו לי על מזג האוויר המשתנה ועל כל הסובב אותנו. אלה היו שעות הנאה מיוחדות במינן שאני זוכרת אותן עד היום.

לפני מלחמת השחרור, בימי המאורעות, הקיבוץ שלנו היה מוקף בישובים ערביים. לא אחת הם התנכלו לנו. הם נהגו לפוצץ את צינור המים הראשי ועל ידי כך מנעו מאתנו מים לשימוש. אני זוכרת כי באחד מימי השישי, כשהתכוננו לקבלת שבת, לא היו לנו מים לשטוף מעלינו את הסבון. זו חוויה שלא שוכחים אותה בחיים.

אני זוכרת אירוע נוסף שקרה לי ולחברה שלי חנה. באחד מהימים אחרי הצהרים, יצאנו לטייל לאורך הכביש המוביל לקיבוץ, חנה, אבא שלה ואני. לפתע מבין העצים הגיח ערבי וירה על אבא של חנה ופצע אותו בידו. מיהרנו שלושתנו לתפוס מחסה באחד מבתי הילדים הקרובים. אני זוכרת שזה לא היה בית הילדים שלנו וחנה ואני בכינו כי רצינו רק את חברת הילדים שלנו.

בשנת 1947 פרצה מלחמת השחרור. קיבוץ מחניים היה קרוב מאוד לגבול עם סוריה. עם התגברות הקרבות כבשו הסורים את מושב משמר הירדן, שהיה מרוחק רק כ-4 ק"מ ממחניים. היה חשש גם לנפילת הקבוץ לידי הסורים. לכן, הוחלט כי כל הילדים מקטן ועד גדול, יחד עם המטפלות וחלק מהאמהות יעזבו את הקיבוץ למקום בטוח יותר וכל מי שיכול היה להילחם ולהגן על הקיבוץ ישאר.

אני זוכרת את היום בו העלו אותנו, הילדים, על אוטובוס בדרכנו לטבריה, שם נהיה בטוחים יותר. הוריי – שניהם נשארו בקיבוץ להגן על המקום כדי שלא יפול בידי הסורים. ואכן, באומץ ליבם אם הצליחו להניס את החיילים הסורים.

אחרי המלחמה חזרנו בחזרה לקיבוץ. חיינו יחד עד מלאת לי 5 שנים ואז החליטו הוריי לעזוב ולעבור העירה. החיים המשותפים בבית הילדים יצרו בינינו, בין הילדים לקבוצה, מערכת יחסים כמו-משפחתית ועד היום אנחנו נוהגים להיפגש וליהנות שוב אחד בחברתו של השני.

הזוית האישית

העבודה עם סבתא שלי הייתה מעניינת, לימודית וחוויתית מאוד. התעניינתי בהרבה מהסיפורים שסבתא סיפרה לי. תוך כדי העבודה שמעתי סיפורי רקע חדשים נוספים שלא שמעתי אותם בעבר והם בנו לי תמונה רחבה על התקופה.