מאגר סיפורי מורשת

סבתי מספרת:

אירוע משמעותי בחיי בטריפולי היה יום הכרזת מדינת ישראל. מיד לאחר ההכרזה החלו פוגרומים קשים שנחרטו בזיכרוני כאירוע עצוב. הייתי אז ילדה קטנה כבת 12. אני זוכרת, שלפתע אספו אותנו במשאיות מבית הספר והביאו אותנו למקומות מסתור. אותי הביאו לשמירה אצל הנזירות בבית חולים, כי שתי אחיותיי שהיו גדולות ממני וגם אמי עבדו שם.

כעבור כחודש הגיע השליח דוב יוסף מטעם מדינת ישראל ובעקבות זיכרון ההתרחשות הקשה ההיא נרשמנו ללא היסוס לעלייה לארץ ישראל. לאחר כל התלאות החלום התממש, ויתכן שלו היה היחס אלינו ממשיך להיות טוב לאורך השנים לא היינו עולים ארצה.

כשעלינו, הפרידו בינינו כך, שאני בת 12, אחי שמעון בן 8, ואמי עלינו לארץ. אחיותיי ג'וליה ורחל, שהיו כבר נשואות, נותרו בטריפולי ועלו רק לאחר מכן.

הגענו לישראל באנייה שנקראה הרצל ב- 1949. הגענו לנמל ועלינו על משאיות לאזור מדברי מלא אוהלים. זו הייתה מעברת בית יעקב. התנאים במעברה היו קשים. מבית מסודר ויפה בטריפולי הגענו לאוהל בחולות, בו לנו שלושה אנשים. השירותים היו כמובן מחוץ לאוהל, ולא הייתה אפשרות לבשל או לערוך קניות במכולת. קיבלנו תלושי מזון בהתאם למספר הנפשות במשפחה וזה כלל מצרכים בסיסיים בלבד: לחם, ביצים, ושימורים.

אני חייבת לציין שקבלתי את הכל באהבה. העיקר לשמוע את המילה ארץ ישראל. לא עבדנו בימים ההם, לא למדנו, ולא היו משחקים וצעצועים, אך בכל זאת הייתה לנו ילדות מאושרת.

סיפור אחד זכור לי מהחיים במעברה. עמדתי בתור עם תלושים ביד כדי לקבל את קצבת המזון השבועית. מנה זו כללה פריטים שונים כמו: נקניק, ביצים וקופסאות שימורים. גם הבשר היה גוש דחוס בקופסא ולא הייתה לנו בחירה. מאחורי בתור עמדה אישה, והיא פנתה אלי ושאלה: "מאין עלית?"

אני התביישתי אז במוצאי. אולי בגלל שפת הדיבור הערבית. חשבתי אז כי התרבות עליה גדלתי בארץ מוסלמית היא נחותה יותר מזו של הארצות המערביות. לכן , עניתי לה: "עליתי מאיטליה."

(בבית הספר למדנו איטלקית כשפה שנייה ולכן זה מה שעלה על דעתי באותו הרגע.)

מאז, למדתי את השפה העברית, גידלתי חמישה ילדים לתפארת, שלושה  מהנדסים, רופא קרדיולוג ומרצה באוניברסיטה העברית. אני עצמי סיימתי לימודי תואר ראשון אחרי שהילדים גדלו.

עבדתי בחינוך מיוחד והתנדבתי לעזור לנשים מוגבלות. במהלך שנות עבודתי קיבלתי כמה  פרסי הצטיינות בחינוך. אחד מהם מהסתדרות המורים. הייתי שמחה לפגוש אותה האישה מהתור ולומר לה שנולדתי בטריפולי ולא באיטליה.

היום אני מבינה  שהכוח להתמודד והמוטיבציה ללמוד ולהתפתח אינם תלויים בארץ המוצא שלך.

הזוית האישית

בעקבות עבודת השורשים למדתי עוד על סיפור העלייה של סבתי ועל ילדותה. נהנתי להקשיב לסיפורים שלה וללמוד מהם. אני חושב שכיום צריך ללמוד מהסיפורים האלו ולהבין שזה לא מובן מאליו כל דבר שאנו מקבלים היום.