מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה, עליתי מתימן במרבד הקסמים, הנקרא גם מבצע על כנפי נשרים, בשנת 1950.

נקראתי בשם חנה, בגלל שהורי אהבו את השם הזה, שם המשפחה המקורי הוא ינאי על שם המחוז בתימן בו נולדתי. כמו כן משפחתי היא משבט לוי ולכן גם נקראתי חנה לוי לעיתים. כאשר התחתנתי שיניתי את שם משפחתי לפפל (במקור פדל), שם משפחתו של בעלי ז"ל יחיאל פפל.

לפי תעודת הזהות שהונפקה לי בארץ נולדתי בערך בשנת 1938, למרות שכנראה הייתי צעירה יותר. בתימן לא מקובל לזכור את תאריך ובהגיענו ארצה ניחשו את גילנו על סמך גיל האם שגם הוא היה ניחוש. כמו כן, לא לקחו בחשבון שלאמי היו 5 ילדים לפני שלא שרדו. נולדתי בעיר ריימה שבאזור אל חודדה במערב תימן (עיר חוף).

עלינו  לארץ, 4 אחים: יונה, אברהם, שלום ואנוכי הגדולה מביניהם. אבי משה, אמי נעמי, וכל המשפחה המורחבת. אמי היתה בהריון אחי הצעיר דויד נולד בארץ. יצאנו אני ומשפחתי מריימה ברגל 3 ימים עד בית אלפגי. היה לי תכשיט יפה מאוד שאהבתי, קראו לו לבה, אבי הכין לי את התכשיט במיוחד היות  והוא היה צורף, המושל של ריימה לקח את כל תכשיטי הנשים וביניהם הלבה שלי .

חיכינו למשאית מספר ימים שלקחה אותנו עם עוד 5 משפחות במשאית קטנה בלי מושבים! כך נסענו 3 ימים עד לעיר תעז. בתעז עיקבו אותנו בגלל שהיה לנו כסף, הממשל לקח לנו את כל הכסף שהיה ברשותינו. אחרי 5 ימים שחיכינו בתעז, המשכנו  ללח'ג במשאיות שם חיכתה לנו הסוכנות עם רכבים אחרים. מלח'ג המשכנו למחנה עולים שנקרא חאשד, שם חיכינו  מספר שבועות לטיסה לישראל. ואז סוף כל סוף עלינו על המטוס שהטיס אותנו לארץ ישראל הנכספת. מבצע העלאת יהודי תימן לארץ ישראל נקרא "מרבד הקסמים".

בישראל שיכנו אותנו תחילה בפרדסייה, שם למדתי חצי שנה, משם עברנו לנורית אשר בגלבוע אבל לא היתה שם עבודה ולכן עברנו ליישוב בר גיורא על פי בקשותינו. אחרי זמן מה עברנו למעברה במגידו כי חברים סיפרו שיש  שם מספיק עבודה לכולנו. גם במגידו לא נמצאה עבודה ונאלצנו שוב לעבור הפעם למעברה בעפולה.

את המעברה בעפולה משפחתי לא אהבה. נשארנו שם זמן מה ואז עברנו לגבעת עדה. גם בגבעת עדה כמו ברוב המעברות באותה תקופה לא היתה עבודה. החיפושים אחר עבודה הביאו אותנו לבסוף לבית עריף שם קיבלנו שטחים חקלאים בנינו רפתות ולולים ושם נשארנו, אימי ואחי עדיין גרים שם.

בילדותי שמעתי הרבה שירי ארץ ישראל כמו: עגלה עם סוסה, בגליל בתל חי, בבית שרנו בערב שבת שירי ארץ ישראל. אהבנו לשיר את השירים. גם היום אני מאוד אוהבת לשמוע את השירים האלה, לצערי אני זוכרת רק חלק מהשירים. כשהייתי ילדה שיחקתי במשחקי חצר שונים: חמש אבנים, שבע אבנים, קלאס, חבל, אמת או חובה.  שיחקתי עם כל הילדים בכל הגילאים בחצר של הבית או של בית ספר.

במעברה הלכתי לבית ספר של המעברה, שיחקנו בין אוהל לאוהל, הכי אהבתי לשחק קלאס. בכל פעם כשעברנו למעברה חדשה עברנו גם לבית הספר במעברה, כך יצא שבכל מקום למדתי קצת, שום דבר לא היה מסודר כמו היום. לא למדתי בתיכון, למרות שרציתי. הייתי כאמור האחות הגדולה ולכן כבר בגיל 14 עבדתי על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי במשק הבית וגם בחקלאות, אספתי כותנה, קטפתי עגבניות, חמניות, תירס וכו'….

כפי שהזכרתי בתימן הממשל לקח לנו הכל בדרכינו לארץ ולכן כל מה שנותר למשפחתי הוא מגש של סבתא שלי מתימן שעובר במשפחה, יש כנראה עוד  מעט פריטים שנמצאים במוזיאון, ביקשו מאתנו בהגיענו ארצה ואנחנו בתמימותנו נתנו את הפריטים הנוספים. אני זוכרת צלחת ספציפית שעברה ממש מדור לדור אבל שכחנו אותה במשאית בתימן.

את בעלי הכרתי בחתונה של חברים משותפים, הוא שלח לי פתק דרך חברה, קבענו פגישה בתל אביב, נפגשנו במשך חצי שנה והחלטנו להתחתן. בתקופה שהתחתנתי היה נהוג לעשות חתונות גדולות ואירועים במשך שבועיים בערך, חינה , שבע ברכות וכד' התחתנו בבית עריף, כל המושב בא לחתונה גם בלי הזמנות, את מסיבת הריקודים מיד לאחר החתונה עשינו בכפר תוחלת ששם התגוררה משפחתו של בעלי.

גרנו  בבית ערבי בלי שירותים ובלי מטבח בכפר תוחלת, שהשגנו כסף הוספנו מטבח ושירותים. בתוחלת נולדו 5 ילדי ,יאירה, צביקה, משה, יניבה וליאור. כשליאור הקטן ביותר היה בן 2 עברנו לאזור לאחר מאבקים רבים מול תושבי כפר חב"ד והממשלה. תושבי כפר חב"ד לא רצו לקבל אותנו, בטענה שתושבי תוחלת אינם מתאימים לאורח החיים החבדניקי, להם תושבי חב"ד היה יצוג בממשלה ולנו לא. המאבקים כללו שביתה מול הכנסת בירושלים.כפר תוחלת סופח לכפר חב"ד על אף כל התנגדותינו. לבסוף נתנו לנו בתים באזור שהיתה אז ישוב קטן מאוד.

עבדתי רוב הזמן כתופרת במתפרה, מילאתי מקום בגני ילדים והייתי סייעת במעון ילדים. הפסקתי לעבוד אחרי שבעלי עבר ניתוח והייתי חייבת להישאר איתו תחילה בבית החולים ואח"כ בבית.

אני אישה מאמינה וחיה חיים מסורתיים, לדעתי ללא האמונה לא הייתי שורדת. האמונה עוזרת בזמנים קשים. האמונה חיברה אותנו לארץ ישראל, המטרה להגיע לארץ ישראל נתנה לנו את הכוח העצום לו נזקקנו, כך גם את הקשיים בקליטה הצלחנו לעבור בזכות האמונה וההבנה שזה המקום והבית אליו שבנו אחרי 2000 שנות גלות.

גם בעלי, יחיאל ז"ל האמין עד מותו. גידלנו את ילדנו באותה הדרך שהאמנו, על אף שחלק מילדנו אינם דתיים. אני מאמינה שהערכים של ציונות, אהבת המולדת, כיבוד אב ואם, כיבוד ואהבת הזולת הינם בנשמתם. כמו בהרבה משפחות דתיות לבית הכנסת יש מקום גדול בחיינו, ילדיי ונכדיי באים בשבתות, אין דבר שמשמח אותי יותר מהם.

משהו נוסף לסיום, סבתא רבתא שלי קבורה בקיבוץ כינרת. היא עלתה לארץ עם משפחתה הגרעינית בערך בשנת 1910, כאשר את רוב הדרך ארצה עשו ברגל. היה אז קשה מאוד מאוד בארץ. יש ברשותנו מכתבים המעידים על כך. במכתבים מבקשים תושבי  ארץ ישראל תרומות מיהודי תימן על מנת להתקיים בארץ ישראל. בתה (סבתי) חזרה לתימן כיוון שלא היתה פרנסה ולא יכלה לשאת את הקשיים בארץ. במרבד הקסמים עלתה סבתי בפעם השנייה לארץ ישראל וגרה במושב בית עריף עד יום מותה.

הזוית האישית

מנקודת ממבטה של סבתא חנה: זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בתכנית השקר הרב דורי, הגעתי בחשש ויצאתי מרוצה מאוד, התכנית עזרה לקשר שלי עם נכדי השלישי עילאי, וביחד עבדנו וכתבנו יפה! עילאי עבד איתי בצורה נפלאה, הוא שאל אותי שאלות מעולות שעזרו לחקר וגרם לי להתעניין מאוד בנושא האינטרנט ומה שאפשר לעשות איתו בימינו. לדעתי התכנית מוצלחת במיוחד וכדאי להמשיך איתה גם לדורות הבאים,.

מנקודת מבטו של עילאי: נהנתי מאוד מפעילות החקר, סבתא הייתה דמות מושלמת לעבוד איתה למדתי ממנה המון ומסיפורה המדהים! לדעתי כדאי להמשיך עם התכנית לדורות הבאים כי הילדים לומדים המון.