מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי ב-1954 שמונה שנים לאחר קום המדינה. המדינה הייתה בחיתוליה. כפר סבא עיר הולדתי הייתה עוד מושבה.

היו בה מעט כבישים הרבה פרדסים ושטחי חקלאות רבים. שכונת סירקין שבה נולדתי וגדלתי, היתה שכונה של בתים פרטיים קטנים, כביש מרכזי אחד ושלושה שבילי חול. מסביב לשכונה היו מטעים, פרדסים ושדות שבהם גידלו תפוחי אדמה, בוטנים וגידולי שדה שהתאימו לעונה. על השטח של בית הספר סורקיס הייתה רפת גדולה שהיתה שייכת למשפחה של הניה שעל שמה קרוי הגן הצמוד לבית הספר. בשבתות בבוקר היינו מבלים בין שבילי השדות והפרדסים, אוספים פרות ועורכים פיקניקים בטבע. אל הרפת היינו מגיעים ילדי השכונה כדי לשחק ולקפוץ על ערמות החציר ששימש מזון לפרות.

בתקופת ילדותי לא היו הרבה דברים שקיימים היום. לא היו: טלויזיות מקררים תנורי אפיה ותנורי חימום. גם טלפונים היו ליחידים בודדים. היתה מכולת או צרכניה אבל לא היו סופרמרקטים. הממתקים שהיו במכולת היו מעטים מאוד (שוקולד סוכריות טופי וסוכריות חמוצות שוקולד למריחה וחלבה.) לא היו חטיפים מלבד בסקויטים ואולי בייגלה, לא היו מעדני חלב אלא רק מוצרים בסיסיים. את החלב והקרח היו מוכרים מבית לבית ע״י החלבן או מוכר הקרח שהיו מגיעים עם עגלה. משחקי הילדות שלנו היו רובם ככולם ברחוב ובחצרות שיחקנו במשחקים שיצרנו לעצמנו מעצים גלגלים ובעיקר משחקי חברה. את הדרך לבית הספר עשינו ברגל גם בקיץ וגם בחורף. רוב ההורים לא ליוו את הילדים שלהם לבית הספר כי הם עבדו קשה על מנת להתקדם ולבנות את ביתם. כל תושבי השכונה היו עולים חדשים שהגיעו לישראל ממדינות אירופה ומארצות ערב. הרבה שפות שמענו בשכונה וביחד למדנו מנהגים חדשים ,צלילים ותרבויות. בכל בית בישלו את האוכל שהכירו מארץ המוצא וזו היתה הזדמנות להחשף לטעמים וריחות שונים. היופי בילדות וההתבגרות שלי היה לגדול עם המדינה ולחוות את ההתקדמות וההתפתחות תוך כדי ההתרחשות. כל השפע שקיים היום כמובן מאליו לילדים של היום , לא היה חלק מהחיים שלנו. בשכונה שלנו הייתה מכונית אחת שהייתה שייכת לנגר השכונה שהיה חייב אותה על מנת להעביר את הרהיטים שבנה בנגריה. מכיוון שלא הייתה טלוויזיה והבתים היו קטנים ,בערב הייתה כל משפחה מתכנסת בחדר אחד ואז מקשיבים לסיפורים ומעשיות שההורים היו מספרים לנו. למי שאהב לקרוא הייתה ספריה בשכונה. הרבה מתושבי השכונה היו מחליפים ספרים וכך היו מעבירים את שעות הפנאי.

רקע משפחתי

הוריי נולדו בתימן ועלו לישראל ב-1950 .

סיפור העלייה לא היה פשוט וקל. יהודי תימן תמיד חלמו לעלות לארץ ישראל ובעיקר להגיע לירושלים. החיים של הורי בתימן היו מאוד מאוד פשוטים. הם חיו בכפרים שלא היו מחוברים לחשמל ולכל החידושים שהיו במערב. אמצעי התקשורת לא היו מפותחים בכלל ובעצם הקשר שלהם לעולם שמעבר לכפר. היו שליחים ואנשים שסיפרו סיפורי מסעות. ההתניידות מכפר לכפר נעשתה בעזרת חמורים סוסים ועגלות רוב האנשים בכפר לא יצאו כל חייהם מהכפר שבו הם גרו. את כל הצרכים שלהם סיפק המקום. בתימן היהודים חיו בתוך האוכלוסייה המוסלמית ערבית ונחשבו לאוכלוסיה היותר מפותחת. רוב היהודים בכפרים היו סוחרים וחקלאים כשאת עבודות הכפיים עשו בשבילם הערבים. מערכת היחסים ביו היהודים למוסלמים הייתה מערכת יחסים של כבוד והערכה. בכפר לא הייתה מערכת חינוך מסודרת או מחייבת.

גברים למדו תורה "בחדר" (כיתה) אצל הרב ולכן הגברים ידעו לקרוא והנשים מעולם לא ידעו לקרוא או לכתוב. את רוב הזמן בילו אנשים ברחובות הכפר ובאתרי טבע בסביבה. הסבתא רבתה שלי סיפרה לסבתא שלי איך הילדים והאנשים היו יורדים אל המעיין כדי להתרחץ ולהשתעשע בימים החמים. מכיוון שתימן היא ארץ חמה ביותר נהגו אנשים לישון על גגות הבתים שהיו עשויים מחמר ומבוץ. את התבשילים הכינו הנשים בתוך טאבון שבנו בחצר ואשר שימש לבישול ולאפיה .

באותה תקופה שלט בתימן מלך שמאוד אהב וכיבד את היהודים וכאשר ובמידה היו מתנכלים ליהודים המלך דאג לשלומם. אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה שהייתה באירופה האנטישמיות התחילה להתפשט גם בארצות אפריקה. השמועות הגיעו גם לתימן ולכן יותר ויותר התחילו להתנכל ליהודים. היהודים חשו את הסכנה ההולכת ומתקרבת ושמעו במקביל על אפשרות העלייה לארץ ישראל. יהודים מכל הכפרים התחילו להגשים את החלום של עלייה לארץ הקודש (ישראל).

ירושלים הייתה בשבילם הסמל לקדושה והגשמה. הצעירים החזקים והאמיצים שביניהם התחילו לעלות לארץ במסגרת עליית נוער. ילדים צעירים התחילו לעלות לבדם בלי המשפחה וההורים לארץ הקודש.

עם הזמן ככל שהאנטישמיות התגברה,ולארץ ישראל הגיעו אלפי עולים לאחר השואה ועם הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 חש מלך תימן קושי לשמור על היהודים באופן בטוח, ולכן עודד ואפשר ליהודים לעלות לארץ ישראל. כדי להגיע לארץ ישראל היהודים היו צריכים להגיע לעיר עדן(בתימן), בכוחות עצמם. היהודים אספו את כל מה שיכלו לקחת איתם ויצאו במסע קשה לעבר העיר עדן. רובם הגדול לא ידע אפילו איך נראית עיר. הם העמיסו על סוסים וחמורים את מה שיכלו לקחת איתם כולל  אוכל ומים לדרך. המסע היה מפרך קשה ומסוכן ולקח לפעמים שבועות. את הנכסים לרוב הם השאירו לשכניהם הערבים. בגלל הקושי וחוסר המודעות להיגיינה רבים חלו בדרך וחלקם על פי סיפורה של סבתא רבתה שלי פשוט לא הגיעו לסוף המסע ומתו בדרך. המסע של יהודי תימן לארץ ישראל כמעט ולא תועד בתמונות ובוודאי שלא בסרטים מפני שהטכנולוגיה לא הייתה מפותחת ובוודאי שלא בארצות אסיה ואפריקה. כשהגיעו היהודים לעדן התאספו במחנות עלייה ושם היו צריכים לחכות על מנת לעלות לטיסות. המחנות היו צפופים וחסרי היגיינה באופן שסיכן את חייהם של רבים שחלו במחלות זיהומיות ובאמת חלקם שהצליחו לעבור את כל המסע בשלום מתו במחנות העלייה. כשראה אבא של סבתא רבתה שלי את המצב החליט לחזור אל הכפר על מנת לשמור על שלום משפחתו (אשתו ושלושת בנותיו),הבת הבכורה שהייתה כבר נשואה עלתה לפניהם עם בעלה לישראל. הם חזרו לכפר וחיכו להזדמנות ששערי העלייה יפתחו מחדש ואז יצאו שוב לדרך. כשהמצב היה בטוח שוב יצאו לדרך אל העיר עדן בתקווה ובציפייה להגיע לארץ ישראל. במחנה העלייה התנאים היו מאוד קשים. האנשים והילדים חלו במחלות וחלקם לא זכו להגיע לארץ ישראל. אלה ששרדו את המסע והשהייה זכו בפעם הראשונה בחייהם לראות מטוס במו עיניהם. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה באנשים שחלמו כל חייהם על ישראל ועיר הקודש(ירושלים). כשהגיעו נישקו את אדמת ארץ ישראל ולא יכלו לעכל את המחשבה שהם בארץ הקודש. סבתא נעמי וסבא משולם (הוריי סבתי) הגיעו כזוג צעיר (נשוי). שניהם היו בגיל העשרה של חייהם. מכיון שהמדינה הייתה "בחיתוליה" לא היו יישובים ובתים כדי ליישב בהם את כל העולים שעלו בזרם גדול מכל פזורות העולם. לכן הוקמו במיוחד למטרה זאת מחנות עולים שנקראו מעברות. הוריי סבתי הועברו למעברת עין שמר, שם בתוך מבנים שהיו שייכים לצבא הבריטי. הרבה מאוד מהעולים חיו בתוך חלל אחד גדול, התנאים במעברה היו לא פשוטים ואפילו קשים, האנשים היו צריכים להתרגל לתנאים שלא הכירו קודם. עם הזמן העולים הועברו ליישובי קבע בכל רחבי הארץ. הוריי סבתי קיבלו את ביתם הראשון ביישוב קדימה שבשרון. הניתוק והמרחק מהמשפחה הגרעינית (שגרה בכפר סבא) הקשו על אורח החיים. לאחר כשלוש שנים הוריי סבתי עברו לגור בכפר סבא בשכונת סירקין. לאחר כשנה סבתי גילה נולדה בבית היולדות בכפר סבא. הבית בשכונת סירקין כלל חדר אחד מטבחון ושירותים קטנים, ובו חיינו חמישה נפשות:  אמא של סבתי: נעמי,  אבא של סבתי: משולם, אח(הבכור) של סבתי: ציון,  סבתי: גילה, אחות של סבתי: נורית.

סיפור ההיכרות של סבתא התמנייה שלי וסבא הייקה(מוצא גרמני)

סבתא שלי נולדה וגרה בכפר סבא, סבא שלי נולד וגדל במושב רמות השבים שליד כפר סבא. אורח החיים בשני המקומות היו שונים. בעוד שבכפר סבא רוב האוכלוסייה הייתה ממדינות מזרח אירופה ואסיה ברמות השבים התגוררו תושבים יוצאי גרמניה בלבד! ילדי רמות השבים למדו בבתי ספר שבמושבים וילדי כפר סבא בעיר כפר סבא. בכפר סבא היו שני תיכונים תיכון אורט שלמדו בו לימודי מקצועות ותיכון כצנלסון שהיה תיכון עיוני. בתיכון כצנלסון למדו גם ילדים מהמושבים הסמוכים לכפר סבא. מכיוון שתיכון כצנלסון לא יכול היה לאכלס את כל התלמידים מכפר סבא חלק מהתלמידים הופנו לתיכון בבית ברל. סבתי וסבי למדו בתיכון בית ברל ושם גם הכירו.

רוב הפעילויות החברתיות באותה תקופה היו סביב בית הספר בתנועת הנוער. אחרי התיכון סבי התגייס ליחידת קשר בצבא וסבתי המשיכה ישר לסמינר של בית ברל (לימודי עתודה). לאחר שסיימה את הסמינר התגייסה לצבא ושרתה בחיל החינוך, בו לימדה עולים חדשים את השפה העברית וכן חיילים שגוייסו לצבא למרות שלא ידעו קרוא וכתוב היטב. לאחר שסבי השתחרר מהצבא וסבתי עדיין שרתה (1976) הם נישאו.

סבתי המשיכה בצבא קבע והשתחררה לאחר שילדה את אימי (1978). לאחר השחרור סבי הצטרף לחברה החקלאית של סבא רבא שלי (חנן) חברה שעסקה בגידולים חקלאיים ובשיווק של צורכי חקלאות. הם גידלו תפוחי אדמה, בוטנים, בטטות ופרחים. סבתי לאחר שגידלה את אימי ושני דודיי (גיא ועונג) התחילה לעבוד כגננת במשרד החינוך. ופרשה לפנסיה לאחר 30 שנות עבודה. לאחר שנסגרה החברה החקלאית שסבי עבד בה הוא הצטרף לחברה של אבי (אדירים לוחות חשמל בע"מ). כיום סבתי עוסקת בעיקר בתחביב שליווה אותה לאורך כל חייה שהוא אמנות.

סיפורו של חפץ שעובר במשפחה (מספרת סבתא גילה)

החפץ שבחרתי הוא שריד בודד של אמא שלי שאותו הביאה איתה מתימן. יהודי תימן לא הביאו איתם כמעט חפצים מביתם מכיון שלא היו להם חפצי מסורת. החיים בתימן היו מאוד פשוטים, וכללו בעיקר חפצים ששימשו לחיי היום יום. התחום שבו יהודי תימן עסקו היה בעיקר צורפות, תחום זה היה מאוד מפותח ואמנות הצורפות התימנית הייתה ידועה ומוערכת. החפץ שבחרתי הוא תכשיט של אימי שקישט ועיטר את מטפחת הראש שלה. (כך נהגו נשות תימן לעשות).

עבודותיה של סבתא גילה:

הזוית האישית

גילה: הפרוייקט מרגש ומבורך, מקרב באופן יוצא דופן בין הדורות. תודה מיוחדת לליאור המורה המובילה על הסבלנות, תודה על השקעה יוצאת מן הכלל, על הנועם והאמפטיות שהקרנת לאורך כל הפעילות.

רונלי: היה לי כיף להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, למדתי המון על העבר של סבתא שלי וקיבלתי איתה זמן איכות.