מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, אמה וינוקור, נולדה בשנת 1956 באוקראינה בעיר דניפרופטרובסק שעל גדות הנהר דניפר.

סבתא מספרת כך: "נולדתי בת שנייה לאימא רופאת שיניים ולאבא מהנדס. כמו כל הילדים שגדלו בברית המועצות של אותה תקופה, הלכתי לגן ילדים ולאחר מכן לבית הספר. ילדותי הייתה נעימה וכיפית מלאה בחוגים ובפעילויות אך נעדרת כמעט כל התייחסות ליהדות שלנו. הפחד שמא מישהו ישמע או יגלה וילשין לרשויות וזה יגרום לפיטורים או אף מאסר, היה כל כך גדול והוריי לא לקחו שום סיכון.

בגיל ההתבגרות עסקתי באמנויות שונות כגון נגינה ושירה. את לימודי התיכונים השלמתי במדרשה למוזיקה בה למדתי גם ניצוח, תורת המוזיקה ופיתוח קול. גם את התואר השני סיימתי במגמת הוראת מוזיקה באוניברסיטה להוראה.

גדלתי אל תוך יהדות מוסווית, יהדות שלא מאוד מדברים עליה ושסממניה החיצונים מוסתרים, ולמרות זאת במשפחה שלי היה חשוב לשמור על היהדות ולכן חונכתי להתחתן רק עם בחור יהודי. מדהים היה איך בלי לדעת באמת – תמיד ידענו מיהו יהודי ומי לא.

בשנת 1978 התחתנתי עם בחור יהודי בשם גרגורי וינוקור. בשנת 1979 נולדה בתי הבכורה לינה. חמש שנים אחרי נולדה בתי השנייה ויקי. בתקופה זו עבדתי כמורה למוזיקה לגיל הרך. חיינו ברווחה כלכלית, חיים שלווים ורגועים בסך הכל. בדיוק כמו ההורים שלי, כך גם אני חששתי למחיר שבנותיי עלולות לשלם בגין יהדותן ותמיד שמרנו ודאגנו "שלא ידעו".

לא חווינו חוויות אנטישמיות ישירות, לא כי הן לא קרו – אלא כי למדנו לעקוף אותן ולהתעלם מהן. להיות יהודי היה סוג של סוד וברגע שנחשפת, אם זה בשכונה או בעבודה, האווירה נהייתה לא נעימה, היינו צריכים תמיד "לשמור על הסוד" כדי שהחיים ימשיכו להיות נעימים. תמיד חיפשנו את היהודי בכל מקום, כדי להיעזר בו, אם זו מורה יהודיה בבית ספר או מוכר יהודי בחנות. אפשר להגיד שאיכשהו נרקמה רשת של ערבות הדדית של יהודים אך היא הייתה שבירה מאוד, שכן הפחד מהרשויות היה גדול מאוד.

בתוכנו היה רצון לחיות במדינה יהודית אבל זה היה חלום רחוק ולא מושג, שכן במשך שנים ארוכות השלטונות אסרו על יציאה של יהודים מברית המועצות. המצב השתנה בשנת 1989, כמו אש בשדה קוצים פשטה בקרב היהודים השמועה כי "השערים נפתחים". השמועות התבררו כנכונות והחל תהליך של הגשת מסמכים ובסופו האישור המיוחל לעלות לארץ ותמורתו ויתור על האזרחות האוקראינית.

בספטמבר 1990 נחתנו בישראל עם בעלי, בנותיי ואימא של בעלי. אחותי עלתה עם משפחתה חודשיים לפנינו והוריי הצטרפו אלינו כעבור שנתיים.

שנות ההתאקלמות בארץ בתור עולים חדשים בלי בית, שפה או עבודה היו מאוד קשות, עקב המגבלות שהוטלו על עוזבי ברית המועצות לא ניתן היה להביא את כספנו וחפצינו ארצה, היה לנו מעט מאוד כסף מזומן חפצים ותכשיטים. בעצם התחלנו את חיינו מאפס ללא רכוש וללא ממון, נאלצנו לחיות בצמצום רב. עד כדי כך לא היה לנו כסף, לא היה אפילו לפינוקים קטנים לבנות כמו ארטיק או מסטיק.

בחודשים הראשונים למדנו עברית בבית ספר בארי בראשון לציון. עבדנו קשה והתגברנו על קשיים רבים. עם הזמן חזרתי לעבוד במקצועי ואחרי עשר שנים בארץ עמדתי על במה בבית ספר בארי בראשון לציון והנחתי בגאווה רבה את טקס יום העצמאות שנערך שם. זה היה הישג אדיר עבורי וסמל להשתלבותי המוצלחת בחברה הישראלית.

25 שנים עבדתי בעיריית ראשון לציון באגף החינוך במקצוע שלי כמורה למוזיקה לגיל הרך. בשנת 2019 יצאתי לפנסיה עקב מחלת בעלי ז"ל.

כיום אני גרה בראשון לציון, מתרגלת לחיים בפנסיה ועוזרת לנכדיי ולילדותיי.

הזוית האישית

רותם: החוויה העיקרית היא לשמוע כמה קשה היה להגיע לכאן לעומת אלו שנולדו כאן, זה היה מרתק.