מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא אביבה מספרת על ילדותה ועל סבא רבא שלי לאון

סבתא שלי אביבה ואני גיא גורפיל
סבתא שלי אביה בשנת 1970
חייו של סבא רבא וילדותה של סבתא

שמי גיא גורפיל, אני משתתף השנה עם סבתא אביבה בתכנית הקשר הרב דורי. במפגשים סיפרה לי סבתא על ילדותה וגם את סיפורו של אביה, סבא רבא שלי. שמעתי על חייו של סבא רבא בזמן מלחמת העולם השנייה ושהייתו במחנה יאסנובץ שבקרואטיה. סבתא סיפרה לי על השואה שסבא עבר ועל איבוד משפחתו הראשונה והקמת המשפחה השנייה.

לסבא רבא שלי קראו לאון הוא נולד בשנת 1912 בעיר זופוינה בקרואטיה [שביגוסלביה], הוא נולד למשפחה קשת יום וילדותו הייתה לא קלה. הוריו שרצו שחייו יהיו קלים יותר שלחו אותו בגיל 11 ללמוד מקצוע חייטות,  (הסתבר בהמשך שזה מה שהציל את חייו). הוא אהב מאוד את לימודי החייטות והשקיע בהם והתקדם עד לחייט בגדי עלית.

סבא רבא לאון

תמונה 1

סבא רבא התחתן בגיל צעיר מתוך רצון להקים משפחה ושתהיה לו פינה חמה משלו ובאמת תוך שנתיים נולד לו בן. הוא חשב שעכשיו סוף סוף יהיו לו חיים טובים ומאושרים. אבל הגורל רצה אחרת והחיים שלו השתנו מן הקצה אל הקצה.

בשנת 1941 נכנסו האוסטושים, שהחליפו את הנאצים והיו אפילו יותר גרועים מהם ומשפחתו של סבא רבא שלי הייתה בין הראשונות שהועברה למחנה עבודה. אשתו ובנו מיד הופרדו ממנו והועברו למחנה סמוך. מאחר והאוסטושים ידעו את מקצועו הוא נשלח ישר לעבודה שחייבה אתו לתפור את בגדי המפקדה של מחנו ושל כל שאר המחנות. העבודה הייתה מאוד קשה ומעייפת מאחר והיה חייב לעבוד משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה ללא הפסקה והאוכל שקיבלו היה בדרך כלל צנון לפת ודייסה מקמח תירס וזו הסיבה שהוא לא הסכים להכניס לביתו את המצרכים האלה במשך כל חייו.

את המראות והזועות שהוא ראה שם הוא העלה מדי לילה לפני שהוא הלך לישון על גבי נייר טואלט וכשלא היה לו עט או עיפרון הוא כתב עם הצבע שמסמנים על בגדים לפני תפירה . עם שחרורו הוא ישב כמה ימים והעתיק הכל ליומן חיים שהועבר ל"יד ושם". יומנו תורגם ונמצא בגניזה. באחד הימים קיבל בשורה קשה מאוד שאשתו ובנו הוצאו להורג מאחר ואי אפשר היה להתאבל ולהפגין רגשות הוא היה חייב להמשיך בשגרת חייו לתפור ולהכין מדים כמו כל יום.

החיים במחנה לא היו קלים והימים עברו לאט כשמידי יום אנשים מתים מרעב או מעבודה קשה או מוצאים להורג ללא סיבה ככה עברו עליו 4 שנים נוראיות שנראו לו כמו 400 שנה. אחרי 4 שנים פרצה שמועה במחנה שכנראה השחרור קרוב ואז יש תכנית להשמיד את כל יושבי המחנה. וזה באמת מה שקרה.

הוחלט בין יושבי המחנה שביום המחרת עם רדת החשכה כולם בלי יוצא מהכלל פורצים את גדרות המחנה ורצים לעבר היער אף אחד לא עוצר ועוזר לחבר שנופל רצים ללא עצירה הם ידעו שהשומרים לא יפסיקו לירות עליהם.

עם רדת החשכה כולם פרצו בריצה מטורפת לעבר הגדר והשומרים ירו בלי הפסקה ואנשים נפלו כמו זבובים. סבא רבא רץ והגיע ליער ורק כשהוא עצר ראה שכדור פגע ברגלו. מתוך אלפי היהודים שהיו איתו במחנה שרדו רק 3 שברחו ומהם סבא רבא שלי ושני חבריו ששמרו על קשר עד יום מותו. מכל משפחתו הגדולה נותר רק אח ששרד מאחר והיה שבוי מלחמה.

הסיפור המלא במצגת שהכנתי. סבא רבא הצליח להקים משפחה שנייה.

סיפורה של סבתי אביבה גורפיל

סבתי נולדה בעיר זגרב שבקרואטיה. עם הקמת המדינה בשנת 1948 החליטו הוריי סבתי לעלות מיד לארץ ולחיות רק בין יהודים ולא להמשיך לחיות במדינות עוינות. כל התושבים שגרו בשכנות ליד סבתי היו עולים חדשים שהשפה הכללית הייתה יידיש ומכורח הנסיבות משפחתה שדיברה רק יגוסלבית נאלצה ללמוד ולדבר גם יידיש.

לאחר העלייה לישראל גרה המשפחה בעיר לוד. לדותה בעיר הייתה מאוד נעימה וכיפית שיחקו ברחובות עד שעות הלילה את כל משחקי הילדות שהיו מקובלים אז[קלאס, חמש אבנים,מחבואים סטנגה, משחקי כדור, חמור ארוך וקצר ועוד. בשבתות נהגו ללכת לשדה התעופה [נתב"ג],לצפות בנחיתות ובטיסות או ליער בן שמן שם נהגו לעשות פיקניקים.

 סבתי בילדותה (מימין)

תמונה 2

סבתי למדה בבית הספר היסודי בלוד שהיה דיי קרוב לבית. לבית הספר הלכו ברגל בחברת כל ילדי השכונה. עם סיום בית הספר היסודי היא עברה ללמוד בתיכון רמלה לוד שהיה משותף לעיר רמלה, והיה צמוד לכלא רמלה. אחד הזכרונות משם הוא משפט אייכמן והוצאותו להורג ב – 31 במאי 1962. רמלה הייתה העיר שבה נהגו בני נוער לבלות מאחר וברמלה היו מועדונים ומקומות בילוי שהתאימו לנוער.

בגיל 18 התגייסה סבתי לצה"ל ועברה טירונות במחנה 80 שזה טירונות נח"ל [נוער חלוצי לוחם]. עם סיום הטירונות הגרעין שלו השתיכה עלה להיאחזות מי-עמי, שעל כביש ואדי ערה ושם שירתה שנה של הרבה חוויות מהם כפיות וגם לא קלות. במהלך השנה הייתה תקרית עם הירדנים בחילופי היריות נהרג הסמ"פ איציק נויפלד ז"ל.  כעבור שנה במי-עמי בשנת 1967 הגרעין שלהם עבר להאחזות צור נתן שבמשולש [טייבה, טירה, קלנסואה]. בבוקר ה-5 ביוני 1967 בעודן עובדות במטבח הופגזה האיחזות ואז התברר שפרצה מלחמת ששת הימים, המתח היה עצום היינו רתוקים לחדשות ולכל השמועות על התקדמות הצבא וכיבוש היעדים ביום השישי פרצו שאגות שמחה באיחזות כשהתברר שירושלים והכותל ביידנו והשיר ירושלים של זהב לא הפסיק להתנגן.

במהלך השירות בצור נתן הכירה סבתי את סבי [נתן] הם הפכו לזוג חברים עד שבשנת 1969 החליטו למסד [להפוך לרשמי] את חברותם ונישאו בנתניה. סבתי מאוד רצתה להישאר בצור נתן [שהתאזרחה מיד בסיום מלחמת ששת הימים], אך סבי העדיף לחזור למושב נורדיה בו נולד וכך הם בנו את ביתם בנורדיה והקימו את משפחתם

המצגת שלנו

הזוית האישית

גיא הנכד: אני למדתי הרבה מאוד דברים מהחוויה הכפית הזאת אני אומר לכם רק קצת ממה שלמדתי שמעתי את הסיפור של סבא רבא שלי שלא ידעתי עליו כלום, גיליתי איך סבתי וסבי הכירו ובאיזה שנים הכול קרה. לא ידעתי שסבא רבא עבר כל כך הרבה חוויות נוראיות ולמרות הכול הצליח לשרוד ואפילו הצליח להקים משפחה חדשה שאני חלק ממנה.

סבתא אביבה: הקשר הרב דורי עם נכדי גיא ריגש ומרגש אותי מאוד. אני גאה בנכדי שהצליח להביא את סיפורו של אבי ז"ל שלמרות מה שהוא עבר הוא שרד ולמרות שהצוררים רצו למחוק את זכר משפחתו לגמרי הוא הצליח להתרומם ולהקים משפחה לתפארת ולספר למשפחתו ולעולם את כל מה שעבר כי אי אפשר היה להאמין לסיפורים כאלה אם לא היה תיעוד מאנשים שעברו את זה.

מילון

למסד
להפוך לרשמי

ציטוטים

”בשנת 1969החליטו למסד את חברותם ונישאו בנתניה“

הקשר הרב דורי