מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא שירת בצבא הפרסי

חנות בדים באספהן (בית התפוצות)
סבא בצעירותו
החיים באיראן והעלייה ארצה

סבא ציון נולד בשנת 1941/התש"א באספהאן שבאירן, היו לו חמישה אחים: אליהו, יצחק, גאולה, יגאל ומזל.
 
הוא גר במבנה שמורכב בצורת ריבוע בעל עשרה חדרים, בכל חדר גרה משפחה אחת, במרובע הפנימי של המבנה הייתה חצר שגודלה היה כתשעה מטר מרובע, בכניסה למבנה היו השירותים על מנת שהמנקים לא יצטרכו להיכנס לבית כדי לנקות אותם.
 
הוא למד בבית ספר צרפתי בשם "אתהאד" (=איחוד/מאוחדים), בבית הספר למדו בנפרד בנים ובנות, והוא סיפק ארוחות חמות ותלבושת אחידה.
 
כל יום סבא ציון היה צריך ללכת קילומטר וחצי על מנת להגיע לבית הספר וחזרה. 
מצבה של משפחתו לא היה טוב במיוחד ואפילו גרוע, אמא שלו נאלצה ללקט את מה שנפל מהדוכנים בשוק ועוד חילקה את מה שאספה בין שכניה.
 
הילדות באספהאן הייתה קשה, המחלות היו קטלניות ותינוקות רבים מתו ממחלות, 2 אחים של סבא מתו בהיותם תינוקות. על מנת להשיג מים היה על הילדים ללכת לבאר ולמשוך את החוט המחזיק את הדלי, זה היה קשה ומפרך, והיו אפילו ילדים שנפלו לבור. 
 
באספהאן לא הייתה כמעט אנטישמיות, אך ליהודים היה אסור לגעת בפירות בשוק כי נחשבו "טמאים", סבתא מספרת שבתקופת השואה היו מגיעות ערימות של בגדים ונעליים למכירה, ולפעמים היה נשאר בכיסים כסף או סיגריה, אך באותה תקופה אף אחד לא ידע שמדובר בבגדים של יהודים מהשואה. 
 
את המים למקלחת – שאותה עשו רק פעם בשבוע ביום חמישי – חיממו בתוך סירים שהעמידו בשמש זמן רב ואת המקלחת היו עושים בחצר הפנימית.
 
בכיתה ו' הפסיק סבא ללמוד כדי לעזור להוריו בפרנסת הבית. הוא עבד במפעל לחוטים של יעקב גולברי שבו שזרו חוטים דקים לחוטי תפירה או סריגה והכינו שטיחים, ולפעמים היה נוסע עם אחיו הגדול, גאולה, לכפרים הסמוכים למכור בדים. הוא ואחיו היו נשארים שם ימים שלמים לבד, בני המשפחה מספרים שסבא ציון היה מילדותו חרוץ ושמח בחלקו, והיה אהוד על כולם. אמו עבדה כטבחית בבית ספרו וגם עבדה במפעל החוטים, ואביו עבד חלקית במפעל ולרוב היה מובטל, ולפעמים מכר בדים עם בניו.
 
בשבת היו היהודים בדרך כלל מעסיקים גוי של שבת, שהיה מנקה ומכין תה. הם היו יורדים לנהר 'זויין דרוד' (=הוליד הנהר), והיו עושים שם פיקניק ומשחקים. 
 
בגיל 20 התגייס סבא לצבא הפרסי, הוא היה קצין ותפקידו היה לשמור בארמון השאח הפרסי אשר אהב יהודים וסמך עליהם מאוד. הוא שירת בצבא 3 שנים. 
 
בפרס הנשים לא יכלו לבחור למי להינשא, אלא התחתנו בשידוך, ואיך היו בודקים אם האישה טובה לגבר? דבר ראשון בדקו איך היא ממיינת ירקות, כי אז כשהיו קונים ירקות (בעיקר עלים) המחיר היה לפי משקל ואת המשקל בדקו בערבוביה ולאחר הקנייה האישה הייתה צריכה למיין את כל הירקות בחזרה. הדבר השני שהיו בודקים היה אם נקי מתחת לשטיח. בדיקות אלו היו בשביל לראות אם היא עקרת בית טובה. הרבה משפחות היו מוכנות לשלם לסבא ציון – שהיה יפה תואר – הרבה כסף על מנת שייקח את בנותיהם לנשים, אך הוא רק צחק ואמר שנשים הן לא חפץ שאפשר לקנות. לבסוף, בגיל 25, התארס עם סבתי, סבתא ויקטוריה, שהייתה אז בת 16 בלבד. היא לא האמינה למזלה הטוב והכבוד שנפל בחלקה, עד שהייתה הולכת בראש מושפל כי התביישה שלא תראה כמשוויצה.
 
לאחר שנה, בחתונתם, לסבתא ויקטוריה לא הייתה שמלה מתאימה והיא נאלצה לשאול משכניהם.  
לפני המסיבה לקחו תרנגולת ושחטו אותה, כנגד עין הרע, אך לרוע המזל התרנגולת השאירה הפתעה על שמלת הכלה, ועד היום סבתי אינה יודעת איך הצליחה אמה לנקות את הכתם. 
 
בגיל 23 החליט סבא לבוא לטייל בארץ, לקראת העלייה. הוא טייל בארץ וביקר חברים שעלו לפני כן, ובדק אפשרויות עבודה. 
 
לאחר 5 שנים עלו סבא ציון וסבתא ויקטוריה ארצה יחד עם שני בניהם: דוד ואברהם. בתחילה חיכו בהאשתיו שבו התאספו כל היהודים שרצו לעלות לארץ, לאחר מכן עלו על מטוס אל על וטסו לישראל. בארץ עבד סבא ציון בתור אינסטלטור (את הנושא הזה למד בעצמו), לאחר מכן פתח מכולת בירושלים רחוב שמואל הנביא, לא הסתדר שם אז הוא סגר ועבר לעבוד במאפיית אנג'ל שם עבד 15 שנה. 
 
בגיל 45 גילו שסבא חולה בסרטן ריאות (אזבסטוזיס), למרות שמעולם לא נגע בסיגריות. 8 שנים הוא עבר כל מיני טיפולים אך לבסוף דבר לא עזר, והוא נפטר בגיל 53.
 
אבא שלי היה אז רק בן 17, אז היו לסבא ציון כבר 6 בנים: דוד, אברהם, דליה, עופר (אבא שלי) אסף ומיטל.
סבא ציון תמיד התעקש שילדיו לא יעבדו כמו שהוא נאלץ ונושא החינוך היה חשוב לו מאוד, ולמרות המצב הכלכלי, (שדווקא השתפר בארץ) שלח את דודי לבתי ספר פרטיים טובים מאוד, ודודי אברהם למד בישיבה וסבא ציון מימן לו את כל צרכיו רק כדי שיוכל להמשיך ללמוד.
 
2016

מילון

טמאים
ההפך מטהורים

ציטוטים

”אישה היא לא גמל או חפץ שקונים בכסף“

הקשר הרב דורי