מאגר סיפורי מורשת

שמי רוברט הליפכס. נולדתי באלכסנדריה, מצריים ב-27 לדצמבר 1942, בשכונת מרחצאות קליאופטרה (Cléopâtre – Les – Bains). אבי, מארק הליפכס, היה יליד מצריים. הוא היה מנהל חשבונות ושלט היטב בשפות צרפתית, אנגלית וערבית. אביו, רוברט הליפכס, שעל שמו אני נקרא, הגיע למצריים מאיזמיר שבתורכיה. סבתי מרגרט נולדה בקורפו שביוון. אמא שלי, אלגרה נג'אר, נולדה בסלוניקי שביוון ועברה לגור במצריים עם משפחתה ב-1935. אביה, עמנואל נג'אר, היה מפסל באבן ואימה, דיאמנטה שלום, הייתה עקרת בית. הורי נישאו ב-1941 בבית הכנסת הגדול של אלכסנדריה, "אליהו הנביא". דגם של בית הכנסת מוצג בבית התפוצות.(אני חגגתי את טקס הבר מצוה שלי באותו בית הכנסת).

בחתונה

השכונה בה גדלתי הייתה שכונה מעורבת, גרו בה: יהודים, ערבים מוסלמים ונוצרים, ארמנים, יוונים ואירופאים (בעיקר צרפתים ובריטים).

החיים בשכונה התנהלו בבליל של שפות, בעיקר ערבית, צרפתית ואיטלקית. המוכרים בשוק ידעו לפנות לכל לקוח בשפה שלו. בשכונה היה תנור מרכזי שבו אפו פיתות ולחמים וגם את המאפים של תושבי השכונה מכיוון שבזמנו לא היה תנור לכל בית. אני זוכר את עצמי מביא את המגשים הגדולים מלאים בבורקס ופשטידות לתנור וחוזר אחרי כשעה עם המגש הלוהט. בבית דיברנו שלוש שפות: ערבית, צרפתית ולדינו. ערבית עם העוזרת ועם הכובסת, צרפתית עם ההורים ובני המשפחה ולדינו עם הסבתא מצד אמא. סבתא אומנם הגיעה למצריים מסלוניקי עם בעלה וארבעת ילדיה ב-1935, אבל היא מעולם לא למדה ערבית או צרפתית. היא גם לא ידעה יוונית: בגטו בסלוניקי כולם דברו לדינו וסבתא לא הזדקקה לשפה נוספת.

השכונה הייתה על חוף הים ובימי הקיץ אמי הייתה ממלאה סל בבורקס, פירות ובקבוקי שתייה והיינו הולכים ברגל לחוף ומבלים את היום בים.

למדתי בבית ספר יהודי פרטי  מ- 1945 עד 1957, שנת עלייתנו לארץ.

גן הילדים

בבית הספר למדנו לפי תוכנית הלימודים הרשמית הנהוגה בצרפת. בנוסף, למדנו אנגלית, עברית וערבית. בהפסקות שיחקנו בתופסת, במחניים ובשוטרים וגנבים. חלק מהבנות שיחקו אתנו וחלק שיחקו בקלאס. אחרי הלימודים היינו יוצאים בחבורה על אופניים ומגלים בכל פעם שכונה אחרת באלכסנדריה. בשנים המאוחרות יותר היינו עושים מסיבות ריקודים ורקדנו לצלילי אלביס פרסלי, ביל היילי והפלאטרס. הלכנו הרבה לקולנוע עם חברים או עם המשפחה אבל הבילוי האהוב עליי ביותר היה קריאה. בילויים אחרים היו: ארוחות ערב במסעדות על חוף הים שבהן ניגנה תזמורת והמבוגרים היו רוקדים, אוכלים ושותים. בסופי שבוע, בקיץ, היינו יוצאים להפלגה בסירה גדולה אל מחוץ לנמל. בהפלגה כזו הייתה מתארגנת כל המשפחה המורחבת, היו מביאים אוכל ושתייה והיינו מבלים יום שלם על הסירה. כל פעם שהיה לנו חם מדי היינו קופצים למים הצוננים של הים התיכון. בימי שבת בבוקר, היינו אוכלים ארוחת בוקר אצל "בנימין".

"בנימין" היה מוסד באלכסנדריה: מסעדה המנוהלת על ידי יהודי שעל שמו היא נקראה, ובה הגישו פול, טחינה, חומוס והפלאפל המיוחד של המקום. כך עברו שנים מאושרות עד למבצע קדש ב 1956. המלחמה הביאה לשינוי עמוק בחיינו. היהודים נחשבו לאויב כי הם היו חשודים באהדה לישראל. מכיוון שהאנגלים והצרפתים שיתפו פעולה עם ישראל במלחמה זו, בעלי אזרחות צרפתית ובריטית נעצרו בהמוניהם ונשלחו למחנות. כמוהם גם יהודים שהיו להם קרובים החיים בישראל. תוך זמן קצר, בית הספר התרוקן מתלמידיו ומשפחות התחילו לעזוב את מצרים. למשפחה של אבי היה קשר עם התנועה הציונית המחתרתית ואלי כהן (המרגל שלנו בדמשק) התחבא אצל דודי במשך כמה שבועות. למזלנו לא נעצרו בני משפחה אבל החלה התארגנות מהירה לעזוב את מצרים. עזבנו את מצרים בחודש אפריל 1957 לכיוון מרסיי שבצרפת.

הגענו לנמל חיפה ב 6 ליוני 1957. בנמל קיבלו את פנינו פקידי הסוכנות והחליטו ששמי יהיה ראובן הליפכס. מחיפה נסענו למעברת דיור לעולה ליד נתניה. המעברה הייתה בנויה על דיונות של חול והבתים היו אזבסטונים, בהתחלה ללא חשמל וללא מים זורמים.

במעברה

במעברה הצטרפתי לתנועת הנוער העובד ואחרי שנה נשלחתי לקורס הדרכה והפכתי למדריך בתנועה.

מכיוון שלא שלטתי בשפה העברית, נאלצתי להתחיל את התיכון מחדש ונשלחתי לבית ספר מקצועי "אורט" בנתניה, שם למדתי במגמה למכונות חקלאיות ואגרו-מכניקה. בסוף לימודי בתיכון, הורי עברו לגור בשכונת רמת יוסף בבת ים.

התגייסתי לצה"ל בחודש אוגוסט1961 ושירתי כמכונאי טנקים. במהלך השירות הצבאי נשלחתי לקורס הכנה לטכניון. בסוף הקורס קיבלתי שחרור מוקדם מהצבא וב-1963 התחלתי ללמוד שנה א' במגמה להנדסת מכונות. בתום השנה החלטתי שאני לא מתאים להיות מהנדס ועברתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לתרבות צרפת ובחוג לאנגלית. באוניברסיטה פגשתי את מרים, "מירה", דולברג.

מירה, ילידת רומניה, עלתה לארץ אף היא ב-1957. אביה, לואיס דולברג, היה אסיר ציון ברומניה ובעל דוקטורט בפיזיקה גרעינית. אימה, סוזנה מאייר, הייתה כימאית. מירה למדה בחוג לתרבות צרפת שנתיים מתחתי. המפגש הראשון שלנו היה ביום חמישי חורפי, בשנת 1966, בתחנת האוטובוס בדרך לבתי הורינו ברמת יוסף וברמת אביב. בתום הנסיעה הזמנתי אותה לבלות במועדון ריקודים של הסטודנטים והיא הסכימה. כך יצאנו במשך שלוש שנים כשהבילויים העיקריים היו מסיבות בדירות של חברים, ישיבה בבתי קפה, ביקור בקולנוע, ריקודים במועדון הסטודנטים והרבה הליכות ברגל ברחובות ירושלים ותל אביב.

בשנת 1968, החלטנו להינשא. אך מכיוון שמירה הייתה צריכה לסיים את הלימודים באוניברסיטה, החלטנו לדחות את החתונה עד לסיום לימודיה. התחתנו בפברואר 1969 בבית הכנסת המרכזי בבת ים. אחרי הטקס הדתי, כל האורחים עלו לעזרת הנשים שם היו שולחנות עם בורקס וסלטים ובר צנוע עם משקאות קרים וכמה בקבוקי יין.

אני ומירה

את לימודי ה-B.A. הייתי אמור לסיים בקיץ 1967, אבל בחודש מאי של אותה השנה, יום אחרי יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל, נקראתי לשרות מילואים והשתתפתי במלחמת ששת הימים בסיני. פרט מעניין: נכנסתי לסיני, למצריים ב-6 ביוני 1967 בדיוק עשר שנים מיום הגעתי ארצה כעולה ממצריים. בתום המלחמה נסעתי לכנס סטודנטים מאגן הים התיכון בהזמנת ממשלת צרפת. בימים הראשונים הייתה אווירה מתוחה מכיוון שכל הסטודנטים הערבים: הטוניסאים, המרוקאים, האלג'ירים, המצרים והירדנים הסתייגו מנוכחות ה"כובש" מישראל (עבדכם הנאמן). רק הסטודנט הלבנוני היה ידידותי וחביב. כשחזרתי מצרפת היה עלי להשלים את הבחינות לB.A, להתחיל את הלימודים לתואר שני ולמצוא פרנסה.

ב- 1 לינואר 1968, התחלתי לעבוד במשרד התיירות. פרשתי לגמלאות ב- 1 לינואר 2004, אחרי 36 שנות עבודה במשרד. מילאתי תפקידים רבים ומגוונים במשרד וזכיתי לייצג את המשרד בחו"ל במשך 20 שנה: 1972-1977 בדרום מזרח ארה"ב, 1980-1986 באיטליה, 1991-1995 בממלכה המאוחדת ו 1999-2003 בצרפת. לפני היציאה לשליחות הראשונה נתבקשתי לבחור שם משפחה עברי וכך הפכתי מרוברט הליפכס, ראובן הליפכס לראובן (רובי) הרלי. השרות בחו"ל היה אתגר מקצועי והיווה גם הזדמנות ללמוד איך חיים בתרבויות שונות. גם בניי, דורון וגיל, נהנו מהמפגש עם העולם הגדול.

בין הפעולות הרבות שבצעתי, אחת בולטת בזיכרוני במיוחד: בשנת 2000 האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בישראל. יחד עם הטלוויזיה הקתולית בצרפת, הפקתי סרט על ביקור האפיפיור בישראל והוזמנתי לרומא למסור אותו באופן אישי לידי האפיפיור.

עם האפפיור פאולוס השני

דורון שנולד ב-1971 היה אתנו בשליחויות בארה"ב ובאיטליה וגיל, שנולד ב-1977 היה אתנו בשליחויות באיטליה ובממלכה המאוחדת. דורון ששירת ביחידה במקצועות המחשב לא הצטרף אלינו בשליחותנו באנגליה ונשאר בארץ כחייל בודד. בשליחות בצרפת הילדים היו גדולים ונסענו לשם לבד.

בקיץ 1968 נבחרתי להיות מנהל לשכת התיירות באילת. מירה הייתה באה לבקר אותי בסופי שבוע והיינו מרבים לטייל במדבר סיני. ב-1969, אחרי הנישואין, היא עברה לגור איתי באילת. בשנת 1970 חזרנו לירושלים וגרנו  בדירה שכורה בשכונת קטמון שם נולד דורון. אחרי השליחות בארה"ב רכשנו דירה בשכונת גילה שם גרנו עד שנת 2003. בתום תקופת השליחות בצרפת החלטנו לעבור לגור בתל אביב בדירת הוריה של מירה ברמת אביב.

גיל ומירי התחתנו בשנת 2004 ודורון ורוני בשנת 2005. יש לי ולמירה 5 נכדים ונכדות: הדר, יאיר ועדי (ילדיו של גיל) ואור ונגה (ילדיו של דורון).

התחביבים שלי הם: צילום שבו התחלתי לעסוק באילת, קריאת ספרים וטיולים בחו"ל. מירה ואני מרבים ללכת לתאטרון, לאופרה ולקונצרטים.

המעבר מהחיים במצריים לא היה קל: קשיי הסתגלות, שפה חדשה ותרבות חדשה ושונה. אבל החיים בארץ שהיא כולה שלך ובה אתה אזרח שווה בין שווים  ממלאים אותי בגאווה ואושר.

לקובץ הסיפור המלא

הזוית האישית

היה מרתק לבלות שעות עם נכדתי ולהעביר לה מניסיוני תוך למידה ממנה על שימושים במחשב.