מאגר סיפורי מורשת

סבא נחום – מברית המועצות לישראל

תולדות המשפחה

אמא שלי, ליזה (לאה) ילידת רוסיה. היא נולדה בשנת 1925 בסמוך לעיר קייב, בעיירה ששמה קורסטיין שבאותה תקופה זאת הייתה "ברית המועצות". לימים, לאחר התפרקות ברית המועצות, קייב היא באוקראינה, בירת המדינה. אבא שלי, ישראל, יליד פולין. גם הוא נולד בשנת 1925 בעיירה ששמה זבלודוב, בסמוך לביאלסטוק. המשפחה של אבא עסקה בייצור ומסחר במוצרי טקסטיל.

ביום 1 לספטמבר 1939, על פי הסכם בין רוסיה וגרמניה הנאצית (הסכם מולוטוב – ריבנטרופ), נכנס הצבא הנאצי לפולין וכבש את חלקה הדרומי/מערבי (הרוסים לקחו את החלק הצפוני/מזרחי, בהתאם להסכם). למזלו של אבא, שבאותה עת גר עם משפחתו בנובוגרודוק, הם מצאו את עצמם בצד הרוסי, שכן הנאצים מיד עם כיבוש פולין החלו ברצח יהודים שיטתי. הרוסים הטילו משטר קומוניסטי על "החלק הפולני" שבשליטתם וכך נמשכו החיים כשנתיים. ביום 22 ליוני 1941 פרצו כוחות הצבא הנאצי לתוך רוסיה והאוכלוסיה, הפולנית וגם הרוסית, נמלטו לכוון מזרח, ברצותם להתרחק מאזורי הקרבות.

אמא שלי הגיעה עם משפחתה לסמרקאנד (אוזבקיסטאן, שהייתה אז אחת הרפובליקות/מדינות שהרכיבו את ברה"מ), שם משפחתה עברה את תקופת המלחמה (שהסתיימה באירופה בשנת 1945). אחיה הבכור של אמא שלי, אהרון יונה, נפל כחייל בצבא האדום, בראשית הקרבות נגד הנאצים. אבא שלי הגיע לסמרקאנד גם הוא, עם אביו (סבא דוד), כאשר הקשר עם אחיו היחיד, הרשל, נותק בגבול רוסיה, במהלך הבריחה מהנאצים והם לא נפגשו יותר מעולם. אמא של אבי, סבתא ביילה, שנשארה ולא עזבה את נובוגרודוק, נרצחה ע"י הנאצים עם רבים מתושבי העיירה. בסמרקאנד נוצר קשר בין אבא שלי וסבא דוד למשפחתה של אמא (סבתא סוניה, סבא אברהם, אמא שלי ואחיה הקטן ממנה, מנחם), אשר אימצה אותם במהלך שנות המלחמה. אחרי המלחמה, חזרה המשפחה של אמא שלי לעיר לבוב (כיום במערב אוקראינה). סבא דוד חזר אחרי המלחמה לקייב. הורי נישאו בלבוב בשנת 1946 וגרו בה עם הוריה של אמי, עד לעליה לארץ בשנת 1957. יצוין שסבא אברהם, מצד אמי, היה מאוד נחוש לעלות לישראל וניסה לקבל אישורים לכך, עוד לפני הקמת המדינה, אך הדבר לא נסתייע בידו מסיבות שונות.

סבא- ילדות

אני נולדתי בשנת 1947, בכור לאחי (1949) ולאחותי (1957), אשר נולדה לאחר שעלינו לארץ.

גרנו בלבוב עד שנת 1957, כאשר החיים בדרך כלל היו סבירים ונוחים מבחינה כלכלית, אך ידעתי שאני יהודי בעיקר מדרך החיים של סבא וסבתא וגם מכינוי הגנאי "ז'יד" שבו כינו אותי מדי פעם חברים למשחק או ללימודים. נהגנו לבקר בקרקס העיר וכן לראות משחקי כדורגל של הקבוצה המקומית, שאבא היה לוקח אותי באופן קבוע.

בשנת 1957 נחתם הסכם בין ממשלת פולין וממשלת ברה"מ, על כך שפליטים פולנים שברחו בזמן המלחמה מפולין לברה"מ יוכלו לשוב למולדתם, לפולין (הסכם גומולקה – כרושצ'וב). באותה תקופה, גם התאפשרה עלייה מפולין לישראל. משפחתי, בזכות אבי הפולני, ניצלה את ההזדמנות, יצאה מברה"מ לפולין ותוך פחות מחודשיים של שהות בפולין (ללא פירוק המטען) הצליחה לקבל אישורי עליה לישראל עבור כולם: אבא, אימא, סבא וסבתא מצד אמי, אני ואחי. סבא דוד נשאר בברה"מ בקייב (מאחר שנישא שנית בתום המלחמה).

סבא – עלייה לארץ

הדרך לישראל הייתה לא קצרה ובוצעה במספר שלבים: מברה"מ נסענו ברכב לגבול עם פולין. משם ברכבת לפולין לאזור ורשה. כאמור היינו בפולין כחודשיים עד הסדרת האישורים לעליה לישראל (היציאה מברה"מ לפולין הייתה מלכתחילה רק לצורך עליה לארץ). מפולין יצאנו בהפלגה מנמל שצ'צ'ין, שלחוף הים הבלטי, דרך האוקינוס הצפוני, דרך תעלת למנש (שבין צרפת לאנגליה), דרך מיצר גיברלטר לתוך הים התיכון ועגנו בצרפת, בנמל מרסיי.במרסיי שהינו כשבוע, במחנה מעבר לעולים ומשם באניה ששמה "סנטה-פה" שטנו דרך הים התיכון אל נמל חיפה. תאריך העליה שלנו היה ביום 25 למאי 1957. אני זוכר שאת חגיגת העצמאות ה-9 של המדינה חגגנו על האניה, מבלי להבין זאת באופן ברור. כבר מאז הפנמתי שגילי גדול בכשנה מגיל המדינה, דבר שבהמשך הפליא את ילדי.

קליטה בארץ

לחיפה הגענו לקראת שבת, כך שאת השבת הראשונה בארץ בילינו על האנייה. כשירדנו לרציף, קבלו אותנו כנהוג באותם הימים, נציגי משרד הפנים וזכינו להירשם כעולים בארץ ישראל. כל המשפחה הופנתה למגורים במעברה בשם מורשה, ליד רמת השרון. לא שהינו במעברה זמן רב, ומיד בקיץ 1957 עברנו לגור בנתניה, אצל קרובת משפחה של אבא. היא הייתה דודה רחוקה שלו מצד האם, התגוררה בבית קטן בנתניה והיה לה חדר אחד פנוי. בחדר זה התגוררנו שבע נפשות, הורי, הורי אמי, אחי ואנכי וגם אחותי הקטנה שנולדה כחצי שנה לאחר שהגענו לארץ. בת דודה של אבי, גוטה, התגוררה בסמוך באזור נתניה וסייעה לקליטת המשפחה בארץ. אבא שלי עבד בתחום עיבוד היהלומים ואמא שלי מצאה משרה באכסניה שבניהול בן משפחה. בנתניה למדתי בבית ספר "תחכמוני" שהיה בית ספר דתי, בכיתה ה'.

עד החתונה

גרנו בנתניה שנה אחת ובשנת 1958 עברנו להתגורר בגבעתיים, בדירה שנרכשה ע"י ההורים. סבא אברהם וסבתא סוניה התגוררו אתנו (כל חייהם). בדירה זו גרנו שנה אחת בלבד ומממנה עברנו לדירה אחרת בגבעתיים, שהייתה יותר מרווחת. בדירה האחרונה, ברחוב גורדון 4, עברה כל ילדותי וכל החיים של הורי. בגבעתיים למדנו אחי ואני (והמשך גם אחותי) בבית ספר ממ"ד "אמונים" ואותו סיימתי בשנת 1961.

במקביל הייתי חבר בתנועת הנוער בני עקיבא שהסניף הקרוב שלה היה ברמת גן. בגבעתיים לא היה בית ספר תיכון דתי ולכן המשכתי בלימודי התיכון בתיכון עירוני ב-ג בתל-אביב (צייטלין). במהלך הלימודים בתיכון המשכתי בחברותי בבני עקיבא ובמהלך השנה האחרונה ללימודי בתיכון (שמינית) הכרתי את אילנה, שהייתה אף היא בת גבעתיים וגרה בסמיכות. עם סיום התיכון בחרתי במסלול שנקרא "עתודה אקדמאית"שעיקרו, דחיית שרות החובה עד לסיום תואר אקדמאי וביצוע השרות הצבאי כקצין. המקצוע שבחרתי ללמוד היה הנדסת מכונות בטכניון, למשך 4 שנים. במקביל ללימודים, השלמנו את ההכשרה שלנו לקצונה.

בשנת 1967 התחוללה מלחמת ששת הימים. גויסנו עם כל צה"ל והחטיבה שלנו נלחמה בגזרת ג'נין שכם, כאשר פלוגת העתודה (האקדמאית) שבה שרתתי לא השתתפה בפועל בקרבות, אלא הייתה כח חי"ר שתפס את השטחים שנכבשו ע"י כח שריון שפרץ על ציר ג'נין – טובס – שכם. סיימתי את הטכניון בשנת 1969 ועמדתי לחזור לשירות פעיל בצה"ל. למעשה התכנית הייתה לשרת שלוש שנות חובה ועוד ארבע שנים בקבע (כחלק מהמסלול). בנקודת זמן זאת החלטנו אילנה ואני להתחתן וכך עשינו בתאריך 14 לחודש אוגוסט שנת 1969, א' אלול תשכ"ט. מעניין, לימים התברר שגם הורי נשאו באותו תאריך בדיוק!

מהחתונה ועד היום

התחלנו את חיינו, כאשר אני משרת בצה"ל בשירות חובה ואילנה שבינתיים למדה חינוך גופני ב"גבעת ושינגטון" (מוסד חינוך גופני להכשר מורים לציבור הדתי), התחילה לעבוד כמורה לחנ"ג. נולדו שלושה ילדים: מירב, הבכורה בשנת 1971, יואב בשנת 1975 ויעל בשנת 1981. שרותי הצבאי נמשך 20 שנה, רובו בחיל החימוש, בתחום ניסויים ובדיקות ברכב וטנקים ובסיומו במטה הכללי. השתחררתי מקבע בשנת 1989, בדרגת סא"ל ונקלטתי בשוק האזרחי בתפקידי ניהול פרויקטים, בתחום הטכני הקשור לרכב וטנקים.

עבדתי כעשר שנים בחברה שעיסוקה העיקרי הנדסי בתחום הרכב ואח"כ כעשר שנים בחברה שעסקה בתחום מערכות מידע (היי-טק). בסוף שנת 2009, החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת, בגיל 62, ומאז אני פנסיונר שתמיד חסר לו זמן. שלושת ילדי הקימו משפחות, וזכינו בי"ז נכדים ואף נינה אחת ועוד היד נטויה.

הזוית האישית

תמר: היה מאוד כיף ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלנו.

סבא: נהניתי להיזכר בתולדות המשפחה ומהעובדה שהסיפור מתועד ויהיה זמין לכולם.