מאגר סיפורי מורשת

ילדות

סבתא שלי מיכל

סבתא שלי נולדה בתל אביב ב-1951 וגרה בגבעתיים עד סוף כיתה ג'. כשהייתה בת 9 עברה לגור ברמת גן בשכונת רמת חן, שם היא גרה עד עכשיו. סבתא למדה בבית ספר רמת חן והייתה פעילה מאוד בצופים. בסיום בית הספר התיכון פגשה את מי שהכיר לה את תחביב השיט והפך לבעלה ולסבא שלי.

סבא שלי גיורא

סבא שלי נולד בכפר ויתקין בשנת 1947 ועבר לרמת חן בכיתה ב'. בילדותו לא היה מה לעשות בחופשים. ולכן עד כיתה ז' את רוב החופשים הוא בילה במושב עם הדודים וסבא וסבתא (שלו) בכיתה ז', בשנת 1959, הקימו את שבט הצופים ברמת חן וסבא היה מאוד פעיל. במקביל הוא הצטרף לצופי ים בתל אביב שם הפליג בשבתות. אהבתו לים והשיט הביאה אותו לבית הספר לקציני ים בעכו שם למד בפנימיה עד הצבא.

אני וסבתא מיכל בתכנית הקשר הרב דורי

תחביב

מאז תקופת פעילותו בצופי ים אימץ סבא שלי את השיט כתחביב. לאחר שסבא שלי הכיר את סבתא הם החלו להפליג ביחד. לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שירת סבא בצבא (בסיירת חרוב) והגיע רק פעם בשלושה שבועות לחופשה, כל שבת שהוא הגיע הם היו מעמיסים על גג הג'יפ הצבאי של סבא את המפרשית מדגם מיני-סייל ונוסעים לים להפליג. העמסה והפריקה של המפרשית מהגג הייתה קשה ולכן הם ניסו למצוא מקום להשאיר את המפרשית ליד הים. המקום הראשון שהם מצאו היה בשפך הירקון אצל אלי הדייג. אלי, שעסק בדייג, גר בצריף בשפך הירקון קרוב לים כדי שהוא יוכל לצאת עם סירות הדיג שלו בקלות לים. אלי הקצה לסבא וסבתא שלי מקום נוח ממנו יכלו לצאת לים ולחזור ממנו בקלות. ברגע שהירידה לים והחזרה ממנו הפכו לקלים התחילו להצטרף אליהם חברים וגם אנשים מזדמנים על החוף ביקשו סיבוב והרבה מאוד אנשים התעניינו איפה אפשר ללמוד להשיט מפרשיות.

אני וסבא שלי גיורא בתכנית הקשר הרב דורי

התחלה חדשה – מרינה בתל אביב

ההתעניינות הרבה בלימוד השיט מאנשים זרים גרמה לסבא וסבתא שלי לחשוב איך הם יוכלו לפתח את תחום השיט. הם העבירו בשנת 1970 את המפרשית שלהם משפך הירקון לחוף תל ברוך שם קיבלו שטח קטן לאחסון המפרשית. הידיעה שיש מקום שמלמד שיט במפרשיות עברה מפה לאוזן, ולמרות שסבא וסבתא היו במקום כל שישי שבת, הם לא הצליחו ללמד את כל מי שביקש. הם הבינו שהם צריכים לקנות עוד מפרשיות, לחפש עוד מדריכי שיט ולקחת מאנשים תשלום תמורת השיעורים.

בינתיים, (בינואר 1971), סבא השתחרר מהצבא והוא וסבתא שעדיין שירתה בצבא, הגיעו לתל ברוך כל סוף שבוע ועבדו קשה בלימוד שיט והשכרת מפרשיות לתלמידים שסיימו את הקורס בהצלחה ורצו להמשיך לשוט. סבא וסבתא הבינו שכדאי להם להתחיל למכור סירות כי היו כבר הרבה שייטים, חלקם שלמדו אצל סבא וסבתא וחלקם ידעו לשוט עוד קודם.

באותו זמן, בעיריית תל אביב, הבינו שיש צורך לפתח את הקשר בין התושבים לים והקימו חברה לפיתוח התיירות והחופים (כיום חברת אתרים). מנהל החברה, אורי בר רצון, שראה את ההצלחה של סבא וסבתא בחוף תל ברוך הציע להם לעבור לתל אביב ולקבל מקום לאחסנת הסירות ולהקמת מועדון שיט.

כך הוקמה בשנת 1971 המרינה של תל אביב אשר סבתא וסבא שלי ניהלו עד 1986. סבא היה היה קצין מילואים בצנחנים ובגבעתי והיה תקופות ארוכות בצבא. בתקופות האלה סבתא שלי ניהלה את המרינה ואת בית הספר לשיט.

אבא שלי, גל, נולד בשנת 1977 ודודי אורנולד ב-1980 ומרב בשנת 1983. מאחר והמקצוע של סבא וסבתא שלי היה גם תחביב, הם הפליגו עם סבא וסבתא שלי מאז שהיו תינוקות וכך תחביב השיט דבק גם בהם. סבא וסבתא גרים כל השנים ברמת חן. לאחר שהם מכרו את המרינה לעיריית תל אביב הם הקימו עסקים חדשים. חלקם קשורים קשר הדוק לשיט.

כל המשפחה שלנו אוהבת להפליג.                                                                   

הזוית האישית

למדנו ביחד!