מאגר סיפורי מורשת

שמי נויה, דני הוא אבא של אבי אורן. ביום 6.10.1973 פרצה מלחמת יום כיפור. סבא שלי השתחרר שנה קודם לכן משירות חובה בחיל השיריון בסיני. לאחר השיחרור הוא התחתן עם סבתי ליאורה. הם היו חברים כבר מתקופת התיכון. שניהם היו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. המלחמה תפסה את שניהם בדירתם במעונות הסטודנטים בהר הצופים. בשעה שתיים בצהריים נשמעה אזעקה ארוכה, ומיד לאחר מכן סבי קיבל צו התייצבות למלחמה.

היחידה שלו התארגנה במחנה ליד אשקלון שם היו הימחי"ם (יחידת מחסני חירום). הם קיבלו נשק וציוד, ועלו עם נגמשי"ם (רכב קרבי – "נושא גייסות משוריין") לכיוון צפון. הם נכנסו ביום השלישי של המלחמה לרמת הגולן. הקרבות היו קשים. היו הפגזות רצופות של תותחים סוריים והפצצות ממטוסי האויב. במלחמת ששת הימים החיילים הסורים ברחו מעמדותיהם; אבל במלחמה הזאת הם לחמו בצורה מקצועית ועיקשת, וכמעט שכבשו את צפון המדינה.

לאחר שלושה שבועות של קרבות קשים ומרים ניצחנו את הצבא הסורי. סבא שלי מספר שבסיום המלחמה הם התמקמו בעמדה שולטת בקצה המזרחי ביותר של קו הפסקת האש – הר גבוה שנקרא תל שמס; רק 40 ק"מ בקו אווירי הפרידו בינם לבין פרברי דמשק, בירת סוריה. סבי מספר שבמשקפת מעמדת התצפית הוא עקב אחר מטוסים נוחתים וממריאים באל מאזה – שדה התעופה של דמשק. לאחר המלחמה הקשה התחילו קרבות התשה. לכן סבי השתחרר רק כעבור ארבעה חודשים.

מתוך המוות והשכול נוצרו גם חיים חדשים: ביולי 1974 נולדו לליאורה ודני תאומים: אורן – אבי וישי – דודי. הם נקראים על שמו של בן-דוד של סבי, ישי עוזרד מקיבוץ בית אורן, שנהרג בקרבות בסיני.

אפשר לומר שעליהם נכתבו מילות השיר: "אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש".

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר אורנים ברמת השרון. התכנית נערכה בהנחייתה של המורה עדית כהן מושקוביץ, התש״ף.