מאגר סיפורי מורשת

סבא בלפור חקק משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתו נאיה, לה סיפר על משפחתו, את סיפור חייו ועלייתו לארץ של סבא שלו וסבתא רבתא שלו.

סבא בלפור חקק מספר:

"לסבתא רבתא שלי קראו סעידה, היא אימא של סבא שלי. כשסעידה הייתה בת 15 פרצו פרעות בעירק, בעיר בגדד. הפורעים היו ערבים, שפרצו. לשכונות היהודים עם נשק חם וסכינים כדי להרוג יהודים, היה זה בחג השבועות שנת תש"א (1941), והיהודים היו לבושים בגדים לבנים, בגדי חג. שני האחים הבכורים של סעידה יצאו לבקר את סבם, ובדרך הפורעים רצחו אותם.

זה גרם לאבל כבד למשפחה ואז החליטו לחתן את סעידה כדי להכניס שמחה למשפחה. השדכנית קישרה בין המשפחה של סעידה לבין המשפחה של עזרא חקק שהיה מבוגר מסעידה ב-5 שנים. הוא שמע ששני האחים של סעידה נרצחו והבטיח לה לאהוב אותה ולשמור עליה תמיד. החתונה נערכה בבית כנסת מאיר טו'יג בבגדד, וההורים של סעידה היו שמחים. בחתונתה של בתם, אך היו עצובים ששני הבנים הבכורים שלהם אינם איתם.

לאחר החתונה סעידה ועזרא נהגו לבלות בקולנוע וגם בבית קפה על נהר החידקל. לבית קפה קראו "קהו'ת אל שאט". כעבור ארבע שנים נולדו להם תאומים. קראו לתאומים: בלפור והרצל, כי בדיוק אז נוסדה מדינת ישראל – בשנת תש"ח – 1948. בלפור הוא הסבא שלי. כך מתחיל הסיפור של סבא שלי.

אני ואחי, התאומים ומשפחתנו ערב העלייה לארץ ישראל 1950

סיפור העלייה של סבי בלפור, לארץ ישראל

סבא שלי מספר לי:

"הסיפור שלנו על ימי פֶּסח תש"י (1950) הוא סיפור ציוני אמיתי: הייתי אז בן שנתיים. את ליל הסדר עשׂינו עדיין בבגדד בביתנו. חודשים ספורים לפני ליל הסדר, נעצר אבא שלי עזרא. האשימו אותו ב"פעילות ציונית". הלשינו עליו, שהוא מפיץ בקהילה קופותשל קרן קיימת לישראל. הוא נעצר על ידי הבולשת העירקית, אך תמורת כּופֶר ששילמה המשפחה, הוא שוחרר ללֵיל הסדר תש"י – 1950. המשפחה גרה אז על שפת החידקל.

המשפחה קיימה את ליל הסדר כרגיל, אך עשתה הכול בחשאי: הם תכננו לברוח באותו לילה דרך הגבול לאיראן (פרס), בסיוע של התנועה הציונית. לאחר חצות, הגיע רכב של התנועה הציונית, והם חצו את הגבול ועברו לעיר טהרן במדינת איראן, ושם היה בתוך בית הקברות שנקרא "גן עדן" (בהשתייה), מחנה של התנועה הציונית, שפעל בחשאי. אני הייתי אז בן שנתיים יחד עם אחי התאום ועוד שני אחים שלי. היינו ארבעה תינוקות בתוך מחנה חשאי בטהרן. קשרו לנו לרגליים פעמונים להגן עלינו, וגם כדי שיידעו לפי הצלצול של הפעמונים לאן אנו הולכים. אחינו אֵלי היה בן שלוש, ויהוּדה הצעיר היה בן שנה. אמי ואבי שמרו על כולנו עד שיגיע הרגע שבו נטוס לכיוון ארץ ישראל.

כעבור מספר שבועות העלתה אותנו התנועה הציונית למטוס (קראו לזה אז "אֲווירון") לטיסה עד קפריסין, ומשם בטיסה הגענו לישראל. ההורים שלי סעידה ועזרא נישקו את אדמת ארץ ישראל, כאשר המטוס נחת. הם הגיעו משם למקום שנקרא "שער העלייה", ומשם הפנו את כל העולם למעברות שונות: מקום זמני שבו יגורו עד שיעברו למגורי קבע.

אמרו להוריי שמות של מעברות, אך השם "בֵּית לִיד" מצא חן בעיני אימא שלי סעידה, כי היא שמעה בצירוף הזה את המילה "בַּיִת". "פרדס כ"ץ" לא מצא חן בעיניה, לדבריה, כי לא רצתה לגור בפרדס… כשהם הגיעו לבֵּית לִיד, ראו אוהלים נטועים בתוך חולות.

" זה בַּיִת?" שאלה אמי.

"גְברת" ענו לה, כאן לא רָחוק יש חירבֶּת בֵּית לִיד"…

אבא שלי, עזרא, שהיה מנוסֶה בפקידוּת עוד מבגדד (הוא עבד בשעות הבוקר בחברה בריטית, ידע אנגלית והקלדה בשיטה עיוורת באנגלית). זמן קצר לאחר שהותנו במעברה, הוא ביקש לצאת לירושלים. מועֶצת המעברה סֵרבה לאפשר לו לצאת, אלא אם יחתום שהוא "יוצא על אחריותו". ואכן, עדיין שמור אצלנו המסמך:  "עזרא חקק יוצא על אחריותו".

אבא יצא לירושלים, הסתייע בבני משפחה שלו שהגיעו לירושלים עשר שנים קודם, למד לימודי הנהלת חשבונות, שָׂכר דירת חדר בירושלים, והביא את כולנו לירושלים. בדיוק היה אז חג ט"ו בשבט בדירה הקטנה ברחוב הירקון בירושלים, בשכונת זכְרון יוסף. אמא לקחה מזוודה, שמה עליה פֵּרות יבשים, אבא קרא בּרכות על הפירות, ואמר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה בירושלים הבנויה".

ילדות בירושלים

"הגענו לארץ בשנת 1950, הייתי אז בן שנתיים", כך ממשיך ומספר לי סבי בלפור חקק:

"ירושלים אז  הייתה ירושלים אחרת, זכה יותר, תמימה יותר. אנשים חיו אז בתנאים של מחסור ועוני. לכן, כולם הסתפקו במועט.

לאחר שנה שגרנו ברחוב הירקון בירושלים בדירת חדר קטנה, עברה משפחתי לשכונת בתי סיידוף לחדר אחד, אך גדול יותר. לא היו אז פנסי תאורה ברחובות, ולכן הילדים הלכו עם קופסת פח ובתוכה נר דולק. הילדים ניסו אז להתפרנס כי לא היו להם דמי כיס. עבדנו אצל הנגר זמרו, אצל מתפרת פוקס, היינו סבלים בחנות ירקות. מכל חנות קיבלנו כסף ששימש לנו לקנות חוברות שרצינו לקרוא. בשכונה היה עץ ערבה, ובסוכות קטפנו עלי ערבה ומכרנו בשוק "מחנה יהודה", שם מכרו ארבעת המינים לסוכות.

הלכנו לשוק מחנה יהודה והתפזרנו שם ברחבי השוק, במקום שבו עמדו דוכני ארבעת המינים. היינו מנסים להתחרות מי ירוויח יותר ממכירת עלי-ערבה לחג. זו הייתה חוויה שקשה לשכוח: ישבנו על רצפת השוק, ואלומות ערבה קשורות בגומי למרגלותינו. "ערבה, ערבה" צעקנו, "ערבה לחג הסוכות". אספנו את הפרוטות שהצטברו, ובערב התאספנו, כל  ילדי השכונה, ובדקנו מי היה "העשיר" של אותו יום. סמוך לעץ הערבה האהוב שלנו, עמד מבנה השירותים של השכונה. בבתים לא היו בתי שימוש, ולכל משפחה היה תא שירותים.

באותן שנים בשנות החמישים  כולם היו עניים. בשום בית לא היה מקרר או תנור. האמבטיה שלנו הייתה פיילה (גיגית). את שיעורי הבית כתבתי על אדן החלון, כיוון שלא היה לנו שולחן כתיבה. בלילה היה הבית כולו חסום במיטות (במשך היום היו המיטות מקופלות, כמובן). גרנו כולנו: זוג הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות בדירת חדר.  במרכז החדר היה שולחן אחד, והוא שימש לכל הצרכים: גם שולחן – בישול עבור אמא, גם שולחן – אוכל משפחתי, ולפעמים גם שולחן משחקים וכתיבה.

בבוקר היה מגיע החלבן ומוזג לאמא את החלב  לסירים, לפי המידה שרצינו. אחר כך היה רושם בעיפרון  בפנקס, ואמא שילמה בהקפה בסוף החודש. מלבד החלבן, היו מגיעים לשכונה בעלי מקצוע שונים: משחיז הסכינים, הזגג, וכיו"ב.

אהבתי מילדות לקרוא ספרים, ואהבתי אז את הסיפורים של יגאל מוסינזון על קבוצת חסמב"ה. אחי התאום ואני הקמנו קבוצת ילדים בשם "נשר", כי נש"ר זה: נערים שומרי רז…רצינו אז להיות חסמב"ה. ארגנו לקבוצה פעולות כמו תנועת נוער וחילקנו לכולם כרטיסי חבר. התפקיד שלי היה בכל ערב לספר לילדי השכונה סיפור.

מגיל תשע התחלתי לכתוב בעיתוני ילדים שהיו אז. כתבתי ב"הארץ שלנו, ועם הזמן הפכתי ל"עיתונאי קטן". אחר כך כתבתי גם ב"מעריב לנוער" ועם הזמן נבחרנו אחי ואני לכתבי נוער. כתבנו אז סיפור "קבוצת נשר לוכדת מרגלים" בעיתון "דבר לילדים", והלכנו עם העיתון לאולפן "קול ישראל" בירושלים. נפגשנו עם יוסי גודארד, מנהל התכניות לילדים, והוא הזמין אותנו ואת ילדי השכונה לשחק את הסיפור ברדיו.

בגיל 14 הגענו לשידור רדיו ב"קול ישראל". ליד השכונה היה בית דפוס קטן, וראינו את פועלי הדפוס עומדים ליד מכונות דפוס גדולות, והמכונה פולטת ניירות מודפסים. קיבלנו מהפועלים גלופות עופרת של שורות ואותיות, וראינו שכל האותיות הפוכות. ואם הן מוטבעות בנייר הן הופכות לאותיות מודפסות. לכן קנינו 27 מחקים של בית ספר, וגילפנו מהן אותיות, וכך יצרנו עיתון שכונתי שנקרא "עיתוננו". הדפסנו את העיתון אות אחר אות, ולאחר שהדפסנו מספר עותקים עם כרית חותמות, מכרנו את העיתון לילדי השכונה".

חידון התנ"ך וספרי השירים

"כשהייתי בן 17, למדתי בבית ספר התיכון ליד האוניברסיטה. אחי התאום הרצל ואני ניגשנו לתחרות חידון התנ"ך לנוער. לאחר השלב המחוזי והארצי, הגיע השלב העולמי. הרצל ואני ועוד מתחרה בשם חגי בן ארצי היינו נציגי ישראל בחידון. נבחרתי אז לחתן תנ"ך עולמי לנוער ואחי הרצל היה סגני.

לאחר התיכון הייתי בשירות צבאי בצה"ל. שרתי כחוקר מצ"ח ואחי התאום היה ב"גולני". לאחר הצבא, פרסמנו את ספרנו הראשון יחד: ספר שירים שנקרא "במזל תאומים" (1970). לאחר מכן, פרסמנו ספרי שירים נוספים, כל אחד בנפרד. כתבנו גם ספרים נוספים: לקסיקון ללשון, מחקרים ספרותיים, ביאור לפיוטי תפילה ועוד. כתבנו גם לילדים ארבעה ספרים, ועשינו זאת יחד. ספרנו הראשון לילדים היה "כרמלה נדמה לה".

הייתי מחנך, כותב ספרי לימוד ויו"ר אגודת הסופרים העברים. .רוב השנים עסקתי בחינוך: הייתי מורה בתיכון מספר שנים, ועם הזמן עברתי לעבוד במשרד החינוך בכתיבת ספרי לימוד לבתי הספר באגף לתכניות לימודים. עליתי עם הזמן והפכתי למפקח במשרד החינוך במזכירות הפדגוגית. כמשורר וסופר הייתי פעיל באגודת הסופרים העברים, ועם הזמן נבחרתי להיות יושב ראש אגודת הסופרים העברים, ושימשתי בתפקיד זה שלוש קדנציות (2011-2005) וכמו שזה אצל תאומים, גם אחי התאום הרצל היה שלוש קדנציות יושב ראש אגודת הסופרים העברים. פעולה חשובה שעשינו: יזמנו ימי התנדבות של סופרים בעיר פיתוח ובכפרים לילדים ממשפחות במצוקה".

המשפחה

"לפני שאני מסיים את הסיפור שלי, חשוב להזכיר שהקמתי משפחה מאוד יפה. התחתנתי עם בת קיבוץ גבע, רבקה – תפארת ונולדו לנו שלושה בנים: יהלאור, נריעד ואנידור. יש לנו מבנים אלה שישה נכדים, וביניהם נאיה, שרושמת את הסיפור שלי".

סיפור פיקנטי משפחתי, שאינני רוצה לוותר עליו:

"אחד מבני המשפחה של אימא שלי, סעידה (שהיא סבתא רבתא של נאיה), הפך עם הזמן לראש ממשלת סינגפור. הדוד של אמא שלי, יהודה חבשה, אשתו מרסל הייתה ממשפחת משעל. אחיין שלה דויד משעל היגר לסינגפור, ושם שינה את שמו לדייויד מרשל, ועם הזמן הפך לראש הממשלה".

הזוית האישית

נאיה: אני נאיה, תלמידת בית ספר "מגן" במעוז אביב, שמחה לתעד את הסיפור שלי ושל סבי למשמרת במאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי בבית התפוצות.

בלפור חקק: כיום אני בגמלאות, ויש לי זמן פנוי יותר לנכדים שלי. חשוב לי להעביר את הסיפור שלי לנכדים. נאיה נכדתי מתעדת את הסיפור שלי.

הסיפור תועד מסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר מגן בהובלתה של המורה מירי אברהם. סיפור נוסף של סבא בלפור חקק המשותף לו ולאחיו הרצל חקק, תועד במאגר סיפורי מורשת של תכנית הקשר הרב דורי: "פסח במחנה ציוני חשאי בטהרן", בשנת 2015.