מאגר סיפורי מורשת

השם שלי הוא אמיר, והמשמעות של המילה אמיר היא החלק העליון של הצמרת של העץ. המילה אמיר נזכרת גם בתנ"ך, בספר ישעיהו, כשהוא מדבר על רעיון השארית, ואומר שזה כמו זית בראש אמיר, כמו הזיתים שנשארים על הענפים הדקים בחלק העליון הגבוה של הצמרת.

כאשר הייתי ילד, השם שלי היה אמיר גוטקינד, שזה שם שביידיש פירושו ילד טוב, ובאיזשהו שלב ההורים שלי, כשהייתי בבית ספר יסודי, שינו את שם המשפחה מגוטקינד לברטוב.

עלייה לארץ

סיפור העלייה של המשפחה שלי מתחיל בשנת 1905.

בשנת 1905 המשפחה של אימא שלי הייתה גרה במדינת מולדובה, לא רחוק מהעיר בשם קישיינב, ושם מה שקרה האנשים שהיו גרים במולדובה לא אהבו יהודים ובכל פעם שהיה חג נוצרי הם נהגו לשתות הרבה יין וכשהיו שיכורים הם ניסו להרביץ ליהודים ולפרוץ לחנויות שלהם לשבור את הזכוכית. ואז אח של סבא שלי בשם מנדל פורטוגלי, אירגן קבוצה של צעירים יהודים הם הצטיידו במוטות ברזל וכאשר השיכורים הגויים הגיעו להתעלל ביהודים בכפר, הם הרביצו להם ומנעו את ההתנפלות על היהודים מה שהיה מחולל לפעמים פוגרום שהיו עושים ליהודים. מישהו כנראה הלשין על מי שארגן את זה, (מנדל פורטוגלי, אח של סבא שלי) והתחילו לחפש אותו כדי לעצור אותו ואז הוא נאלץ לברוח והגיע לארץ ישראל. לימים, מנדל וחבריו ישראל שוחט ויצחק בן-צבי הקימו את ארגון השומר.

לאחר שהגיע ארצה, הוא כתב למשפחה שיבואו גם הם, וכך סבא שלי – דניאל פורטוגלי, הגיע בשנת 1912. לימים מסתבר שבאותה אנייה שהוא הגיע לארץ ישראל הייתה גם סבתא שלי שאיתה הוא התחתן אחרי כמה שנים וככה המשפחה כולה עלתה.

הם היו שמונה ילדים משפחת פורטוגלי ואימא שלי, שושנה פורטוגלי – נולדה בארץ ישראל בעיר צפת.

ילדות

נולדתי במושבה יבנאל, והמושבה הייתה חקלאית בעיקרה. רוב התושבים עבדו בחקלאות, אבל אבא שלי שבא במקור מתל – אביב, לא היה חקלאי הוא עבד בתפקיד ארגוני וכספים.

כך גדלתי במושבה קרוב מאוד לטבע, לצמחים ובעלי חיים. היה לנו כלב בחצר בשם עזי, היתה לנו חתולה שקראנו לה מיצי, היא הייתה חתולה מאוד חכמה, וככה גדלנו במושבה עד שהייתי בערך בן 10. בבית ספר היסודי שלמדתי בו, בית ספר נפתלי, למדה גם אימא שלי בעבר.

בתקופה ההיא לא היו הרבה מאוד דברים שקיימים היום. למשל: טלפון היה רק בקופת חולים או בבניין של ההסתדרות. לא היה לאנשים טלפון בבתים. אנשים לא נהגו לנעול את הבתים, דלתות היו נשארות פתוחות גם בלילה. אנשים היו נכנסים אחד לשני הביתה, לפעמים גם בלי לדפוק כי היו יחסי שכנות מאוד טובה בתקופה ההיא.

כמובן שלא היתה טלוויזיה עוד לא המציאו אותה בכלל אז, ומה שהיינו עושים זה היינו הרבה פעמים מקשיבים לרדיו. אחר הצהריים היו כל מיני תוכניות מיוחדות לילדים: היתה פינת הילד, היו סיפורים שהיו משמיעים ברדיו ואנשים היו כמו שהיום יושבים ומסתכלים בטלוויזיה היו יושבים ומקשיבים לרדיו. לא היו פלאפונים וגם לא היו משחקים כמו פלייסטיישן ומחשב.

משפחה

המשפחה שלי הייתה מורכבת מאבא, אימא, אחותי ואני. אחותי דליה, הייתה גדולה ממני בשנתיים והרבה משפחות היו די דומות למשפחה שלנו, היו בהם שנים-שלושה ילדים.

במושבה היו אנשים מכל מיני מקומות חלק מהאנשים היה מהעולים החדשים מצפון אפריקה ותקופה מסוימת היו מגיעים ממעברה. אבל לא היו שום בעיות בין אשכנזים ספרדים וכאלה, וכולם היו חיים יחד בצורה מאוד טובה.

את בת זוגתי פגשתי בפעם הראשונה בינואר 1970, בביתה  ברעננה. חבר שלי, שהכיר בחורה ברעננה, שאל אותה אם היא מכירה איזה בחורה צעירה, כדי שנצא לבלות יחד, והיא אמרה כן יש לי חברה בואו ניגש אליה. באנו אליה לבית, ונכנסנו אליה ושם ראיתי אותה בפעם הראשונה.

מלחמות

המשפחה שלנו במקרה עלתה לא"י הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה, כל המשפחה של אימא שלי ובמקרה בשנת 1924, שזה השנה שאמי נולדה, עלתה גם כל המשפחה של אבא שלי מפולין, גם הם היו שמונה ילדים וכולם עלו לא"י והיו גרים בעיר ת"א, ככה שבתקופת מלחמת העולם ה-2, בזמן השואה, לא היה במשפחה שלנו אף אחד באירופה במחנות ריכוז ומחנות השמדה, וזה שונה מהמשפחה של ההורים של זוגתי, חיה, שאצלה חלק גדול מהמשפחה של אביה ואימה נהרגו ונרצחו בתקופת השואה, במלחמת העולם השנייה.

אצלנו כל המשפחה היו בישראל בתחילת המאה ה-20. אני זוכר שהייתה תקופה של מלחמת סיני ובתקופה הזו אבא שלי לא היה בבית, הוא היה מגויס לצבא ובמשך תקופה ארוכה לא ראינו אותו. בשאר הזמנים הוא היה משתתף בשמירה על המושבה יבנאל. הרבה פעמים הייתי רואה אצלו רובה שאיתו היה שומר על המושבה.

דברים נוספים

אני זוכר לטובה שהיו לנו חיים מאוד טובים ומאושרים בתקופה ההיא, והיינו משחקים בכל מיני דברים בלי שזה יהיה צעצועים יקרים שעולים הרבה כסף, משחקי תופסת וריצה ומשחקים מהסוג הזה, והרבה פעמים היינו מטיילים באזור שמחוץ למושבה בהרי נפתלי, היינו מחפשים פטריות ומביאים אותן, ואמי הייתה מכינה אותן למאכל טעים יחד עם תפו"א וביצים. מבחינה זו היו לנו חיים מאוד מאושרים. מצד שני, לא היה דברים שקיימים היום, כמו מכוניות, במושבה יש כביש אחד ארוך שמוליך מצד אחד של המושבה לצד השני, מצד מזרח לצד מערב, והיו עוברות רק 2-3 מכוניות ביום, ככה שלראות מכונית נוסעת על הכביש היה אירוע מיוחד ומשמח, וכל החיים היו יותר פשוטים ואיטיים.

כמובן שהלכנו לבי"ס ולגן ברגל, לא היו הסעות לבי"ס, כמו שיש היום, אבל סך הכל הייתה תקופה מאוד טובה במושבה.

אני רוצה להוסיף על המשפחה של אמי. שם המשפחה של אמי היה פורטוגלי, קראו לה שושנה פורטוגלי והשם פורטוגלי נצמד למשפחה הרבה מאוד שנים. בשנת 1493 גרשו את כל היהודים ממדינת פורטוגל. אחד מהמגורשים היה אחד מאבות המשפחה דניאל, והוא היה רופא בעיר הבירה של פורטוגל והוא עבר להולנד. הוא גר בעיר אמסטרדם, ושם כששאלו איפה נמצא רופא? אמרו שם גר הרופא הפורטוגלי וככה נצמד השם למשפחה. על שם אותו דניאל הרופא נתנו במשפחה לנכד או לבן את השם דניאל וסיפרו את הסיפור על דניאל הרופא שעזב את פורטוגל בשנת 1493. סבא שלי אבא של אימא שלי, קיבל כך את השם דניאל ואת הסיפור הזה העביר אליי. את הסיפור הזה העברתי לילדים שלי ויש לי נכד בשם דניאל ובדיוק היום (היום בו הראיון הוקלט) יש לו יום הולדת.

הזוית האישית

אלון לוי: היה מעניין לשמוע את הסיפור של סבא ולבלות איתו זמן סביב הפרוייקט.