מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא איתן מספר על ילדותו בקיבוץ אשדות יעקב

סבא איתן ונכדו טל
סבא איתן בתקופת גן הילדים בגיל 5 עם אמו
ילדותו של סבא איתן בקיבוץ אשדות יעקב

סבא איתן מספר על ילדותו

נולדתי בשנת 1937 בנר האחרון של חנוכה.נולדתי בקיבוץ אשדות יעקוב להורי: זאב ואולה שעלו לארץ ישראל מגרמניה .

לגדול בקיבוץ בבתי ילדים

בקיבוץ גרנו בבית ילדים בלי ההורים. כל היום הייתה לנו מטפלת שדאגה לכל הפעילויות שלנו: לארוחות, למקלחות, לבגדים ולכל מה שקורה במשך היום. רק בשעה 4 אחר הצהריים הלכנו לחדר של ההורים ובילינו איתם עד 8 בערב ואז הם לקחו אותנו חזרה לבית הילדים והשכיבו אותנו לישון שם, 4-6 ילדים בכל חדר. ההורים חזרו לביתם לישון ואנחנו נשארנו לבד עם שומרת לילה, שהסתובבה בין בתי הילדים להשגיח שכולם ישנים.

img_0547

כשגדלנו והלכנו לבית ספר אכלנו בחדר האוכל של הילדים וההורים שלנו אכלו בחדר האוכל הגדול שבו אכלו כל החברים של הקיבוץ. אני לא אהבתי לאכול ביצים וניסיתי בכל מיני שיטות להימנע מאכילת הביצה. שיטה אחת הייתה לזרוק אותן דרך פתח של הביוב. שיטה שנייה הייתה להכניס את הביצה לכיס ובחוץ לזרוק אותה לפח האשפה, אלא שלפעמים היא נשכחה בכיס ורק אחרי הכביסה היא נמצאה מעוכה ומכובסת בכיס. כשהמטפלת הייתה עומדת לידי, בלית ברירה הייתי מכניס את הביצה לפה יוצא החוצה ויורק אותה בפח אשפה. שיר שהיה אהוב עלי בתקופה זו הוא עגלה עם סוסה

יוני הדואר

הייתה לנו פינת חי בה גידלנו: עופות, חמורים, תרנגולות, ברווזים, יוני דואר ועוד בעלי חיים רבים. את יוני הדואר היינו מאמנים לעוף כל יום במשך שעה ואחר כך הן היו חוזרות לשובך ומקבלות את האוכל שלהן. באותה תקופה היו רק טלפונים בודדים בקיבוץ (עוד לא היו טלפונים ניידים) והם שימשו למטרות קשר עם קיבוצים אחרים, אבל לא היה קשר עם מקומות העבודה המרוחקים.

אנחנו היינו נותנים את יוני הדואר לעובדי הפלחה שהיו עובדים בשדות במרחק של 200 קילומטר מהקיבוץ. בכל פעם שלפלחים היו בעיות בעבודה , חסר להם חלק לתיקון המכונות, או חסר אוכל, הם היו כותבים פתק בו היו מציינים את הבעיה שנתקלו בה ומכניסים את הפתק לתוך קופסא קטנה מפלסטיק שאותה היו מצמידים לרגל של היונה ומשחררים אותה אל האוויר. היונה הייתה עפה במשך כשעתיים בחזרה אל השובך שלה באשדות יעקוב. אנחנו היינו הולכים כל יום בצהריים אל השובך ואם היינו מוצאים יונה שמוצמד לרגלה פתק, היינו מביאים את הפתק למרכז המשק כדי שיפתור את הבעיה של הפלחים.

הקשר עם ילדי שכנינו הערבים

לפני מלחמת השחרור היה לנו קשר עם ילדי הערבים ששדותיהם גבלו בשדות שלנו. היינו נפגשים איתם ויוצרים מעגל של כל הילדים ולתוך המעגל היה נכנס נציג שלנו ונציג של הילדים הערבים והם היו עורכים האבקות בכדי לראות מי המנצח. בדרך כלל הנציג שלנו היה המנצח!

לאותו שטח חקלאי שלנו שבו ערכנו את התאבקויות היו מגיעים מדי פעם חמורים של הערבים ואוכלים את התבואה שנזרעה במקום. אנחנו היינו תופסים את החמורים שנכנסו לתוך השטח החקלאי והיינו מביאים אותם לפינת החי שלנו. בהזדמנות זו היינו לומדים לרכב על החמורים בכל רחבי הקיבוץ. כשהיו מגיעים נציגים של בעלי החמורים, הם היו נפגשים עם נציג הקיבוץ ורק אחרי שהיו מבטיחים שהחמורים לא יכנסו בעתיד לשטחים החקלאים של הקיבוץ, הם היו מקבלים אותם בחזרה.

בימי הקיץ, שיירות של גמלים השייכות לערבים, היו יוצאות מעבר הירדן וחוצות את הקיבוץ שלנו בדרכן לכינרת. כשהן היו עוצרות באורווה של הקיבוץ כדי להשקות את הגמלים במים, אנחנו הילדים היינו מנצלים את ההזדמנות כדי לרכב על הגמלים.

תקופת מלחמת השחרור

לפני פרוץ מלחמת השחרור, בן הקיבוץ בשם פרץ היה אחד מהטייסים הראשונים של ארץ-ישראל. הוא היה מגיע בטיסה במטוס הפייפר שלו מעל הקיבוץ וזורק שקית עם מכתב לאימא שלו, את השקית הוא היה משליך מהמטוס למרכז מגרש הכדורגל שבקיבוץ. אנחנו כל הילדים היינו מתחרים זה בזה, מי יצליח לתפוס את השקית ולהביא אותה לאימא של פרץ.

במלחמת השחרור הכניסו אותנו, ילדי כיתה ה', לתעלות חפורות כנגד הפצצות של הערבים. ביום הראשון של המלחמה הופיע מטוס בשמיים ומתחתיו הופיעה חבילה, כולנו היינו בטוחים שפרץ זורק חבילת מכתבים לאמא שלו ויצאנו מהחפירות לתפוס את החבילה, אבל מתברר שזה היה מטוס ירדני שזרק פצצות על אשדות יעקוב. המורים שהבחינו בטעות שלנו, צעקו עלינו להיכנס מיד לחפירות. כמה מהפצצות התפוצצו מחוץ לקיבוץ אבל אחת הפצצות נפלה לתוך שטח מושקה של שיחי ורדים בתוך הקיבוץ ולא התפוצצה אלא שקעה עמוק בתוך הבוץ. כשנגמרה המלחמה כיסו את המקום בו הפצצה שקעה, בבטון ומעליו התקינו שלט ובו כתוב: "פצצת נפל ממלחמת השחרור" (אחרי 15 שנה הזמינו חבלנים והם נטרלו את הפצצה).

אחרי שהפצצות התפוצצו בקרבת הקיבוץ וגם התחילו יריות על הקיבוץ, חברי המשק החליטו לפנות את הילדים הצעירים מהקיבוץ. העלו אותנו על משאיות והעבירו אותנו לקיבוץ כינרת. בדרך שוב הופיעו מטוסי אויב בשמיים וכולנו הסתתרנו בתוך חורשת זיתים עד שהמטוסים נעלמו.  בזמן הנסיעה במשאית עפו מעלינו כדורים שסטו מהקרב שהתרחש באותו זמן על העיירה צמח, לא רחוק מאתנו. כדור אחד עבר דרך הלחי של יהודה – אחד הילדים. למזלו הוא היה פטפטן גדול והכדור עבר רק דרך הלחי שלו, כאשר הוא דיבר ולא גרם לו נזק גדול. המטפלת חבשה אותו ואנחנו המשכנו את הנסיעה באוטובוסים במשך רוב הלילה עד שהגענו לקיבוץ יגור. נשארנו בקיבוץ יגור חצי שנה ולמדנו ביחד עם הילדים של יגור. לאחר חצי שנה כשהמלחמה התרחקה, חזרנו לקיבוץ שלנו: אשדות יעקוב.

מתיחות הילדים

הילדים שהיו נשארים לבדם בלילה היו מתכננים כל מיני מתיחות למבוגרים. למשל לשומרת לילה היו מניחים דלי אם מים מעל הדלת, וכשהיא הייתה פותחת את הדלת המים היו נשפכים עליה מלמעלה. מתיחה נוספת שהיינו עושים: היינו ממלאים שקית ארוכה בבדים וקושרים אליה חוט ניילון שקוף, את השקית היינו מניחים בצד אחד של המדרכה והיינו שוכבים עם החוט במרחק של כמה מטרים מוסתרים בין השיחים. אחד מהילדים היה צופה על החברים שהיו מגיעים והיה נותן סימן למשוך את החוט ואז האנשים שצעדו על המדרכה היו נבהלים וחושבים שחיה עוברת על המדרכה. הם היו קופצים מפחד או אפילו בורחים אחורה ואנחנו היינו צוחקים בשקט ומאד נהנים.

שינה בלילה בחום של עמק הירדן

כשהיינו ילדים עוד לא היו מזגנים או מאווררים בבתים בעמק הירדן, שם היה הקיבוץ שלנו . החום היה כה רב שההורים היו מוציאים את המיטות של הילדים אל הרחבה שלפני בית הילדים ובלילות היו מרכיבים על המיטות כילות כנגד יתושי האנופלס – היתושים שגורמים למחלת המלריה. מאחר והחום היה רב וקשה היה להירדם, אימא שלי הייתה מרטיבה את הכילה לפני הרכבתה על המיטה, והרוח הקלה המנשבת הייתה מקררת את פנים הכילה ומאפשרת לי להירדם.

השינה של כול הילדים יחד בלי מבוגרים, אפשרה לנו לעשות כול מיני פעילויות לא חינוכיות כמו למשל: לשפוך מים על ילדים שהתנהגו לא יפה במשך היום. או להוריד את הכילה עליהם בזמן שהם ישנים ואחר כך הם מסתבכים בה. אבל גם הייתה הרבה עזרה הדדית בין הילדים ,  בכך שעזרנו לילדים שההורים שלהם לא הגיעו, לסדר את המיטות עם הכילות.

פריט העובר במשפחה – הכסא של סבתא הדה  (הסבתא של סבא איתן – רב, רב סבתא של טל אלטשטוק)

הסבר קצר על יחוס משפחתי

ההורים של סבא איתן יהלום – זאב ואולה נולדו בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. ההורים של זאב נקראו : סלמון והדוויג פינקנשטיין. ההורים של אולה נקראו: ארטור והדה גוטהלף. לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, ההורים של סבא איתן – זאב ואולה עלו לארץ ישראל והקימו עם עוד חלוצים את קיבוץ גשר ואחר כך את אשדות יעקוב, ושם גם נולד סבא איתן.

סבתא הדה נשארה בגרמניה והוכנסה למחנה השמדה "ברגן בלזן". במהלך המלחמה נעשתה החלפה של אזרחים גרמנים שחיו בארץ ישראל ונקראו "הטמפלרים" , תמורת 220 שבויים יהודים ממחנות ההשמדה. למזלה של סבתא הדה, היא הוכנסה לרשימה זו וכך הגיעה לישראל ולקיבוץ אשדות יעקב, כשסבא איתן היה בן 6.

חזרנו לכסא של סבתא הדה. הכיסא הזה שהיה בנוי חזק ומותאם לישיבה זקופה, שימש את סבתא הדה עד שנפטרה בגיל 73 בקיבוץ. הכיסא עבר לבית של משפחת יהלום בקיבוץ אשדות יעקב. לאחר מותה של אולה יהלום כשסבא זאב התחתן עם אסתר מקיבוץ בית-השיטה, הכיסא נדד לבית- השיטה ושימש את סבא זאב עד מותו בגיל 68. לאחר מכן הכסא עבר לרשותו של סבא איתן וסבתא עמירה ושימש את המשפחה והאורחים במשך המון שנים, עד שסבא איתן וסבתא עמירה נעתרו לבקשתה של בתם עדי – שעברה לדירה חדשה וקיבלה את הפריט המיוחד הזה למשמרת לדורות הבאים. כיום כל המשפחה המורחבת זוכה לשבת על הכיסא של הדה וביניהם גם טל אלטשטוק.

%d7%9b%d7%a1%d7%90-%d7%90%d7%99%d7%aa%d7%9f-2

 

הזוית האישית

סבא איתן מספר לטל על תקופת ילדותו של בקיבוץ אשדות יעקב.

מילון

מלריה
מחלה זיהומית טרופית הנגרמת על ידי יתושי האנופילס. ונקראת גם קדחת הביצות

ציטוטים

”החיים היו קשים אבל מעניינים“

הקשר הרב דורי