מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי בשנת 1948 ברומניה בעיר קטנה ושמה דורוחוי. לאחר שנה הוריי עברו לגור בעיר הבירה בוקרשט ושם התגוררנו עד לעליותינו לארץ בשנת 1973. למדתי בבית ספר שבבוקרשט ושמו אמיל רקוביצה שהכיל גם את בית ספר היסודי חטיבה ותיכון, כך שמיכתה א עד סוף התיכון למדתי באותו בית ספר. בבית הספר כמו בכל רומניה המשמעת הייתה יותר נוקשה ממה שמקובל היום בישראל, היינו לובשים תלבושת אחידה, ועל שרוול הז'קט היה תג בד שעליו היה רקום שם בית הספר ומספר האישי של כל אחד מהתלמידים כך, שאם לא היינו מתנהגים באופן ראוי בבית ספר או מחוץ לשעות הלימוד אנשים היו יכולים להתלונן על ההתנהגות שלנו בפני מנהל בית הספר.

כל בוקר בהגעה לבית הספר היה מורה תורן בשער שבדק שהתג עם הפרטים שלנו תפורה על שרוול הז'קט, ואם לא היה התג היינו נשלחים הביתה כדי שאמא תתפוראותו. מכיתה ה' התחלנו ללמוד שפות זרות, היה חובה ללמוד רוסית ועוד שפה לבחירה ואני למדתי אנגלית. הוריי שהיו מעריצים את התרבות הצרפתית עמדו על כך שאלמד צרפתית בבית אל אף שלא כל כך רציתי. עם הזמן ידיעת השפות הזרות עזרה לי הרבה וראיתי שהוריי צדקו. אחרי התיכון למדתי הנדסת בנין במכון להנדסה אזרחית בבוקרשט. סיימתי את הלימודים בשנת 1970 והתחלתי לעבוד כמהנדס עד לעלייתי לארץ.

בית ומשפחה

הוריי התחתנו בשנת 1946 מיד אחרי המלחמה. לאבי קוראים ינקו ולאמי ליזה, גם אמי ואבי עברו את מלחמת העולם השנייה ברומניה. אבא שלי היה עורך דין אך בזמן המלחמה היה אסור ליהודים לעבוד כעורכי דין לכן הוא עבד כמורה לספרות בבית הספר היהודי דורוחוי הוא לא דיבר הרבה על מה שעבר עליו בזמן המלחמה. אמי סיפרה לי על מה שעבר עליה בזמן המלחמה רק בשנים האחרונות לפני מותה, אמי נולדה בעיר ששמו פשקני שהייתה גם עיירה עם הרבה יהודים. אביה היה סוחר עצים והיה לו בית גדול עם חצר שבה אכסנו את העצים ומחסן גדול בזמן מלחמת העולם השנייה גרשו את סבי ומשפחתו מהבית כדי לשכן שם קצין של צבא רומני וגם לקחו להם את הרהיטים והרדיו שבזמנו נחשב לפריט של פאר ושלחו אותם לגור במחסן שבחצר בסוף המלחמה הבית נשרף בגלל ההפצצות של הצבא הרוסי. בגלל המלחמה והקרבות אמי ומשפחתה נדדו בערים אחרות והתארחו אצל קרובי משפחה עד שבסוף חזרו לעירם ובנו בית חדש במקום הבית השרוף. אבי סיפר לי שבשנת 1940 הנאצים ארגנו בעיר פוגרום כנגד יהודי העיר. לאבי היה חבר טוב בביתה ספר שאבא שלו היה מפקד היחידה הצבאית של העיר והוא שלח את הכרכרה שלו כדי לאסוף את אבי שלא יעונה לו כל רע אבי וחברו שהציל אותו נשארו חברים כל החיים עד שנפטרו.

עלייה 

עליתי לארץ בשנת 1973 בחודש יוני בגיל 25, כ-4 חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, מיד שהגעתי ארצה התחלתי לעבוד כמהנדס בנין. בזמן המלחמה הרגשתי לא נוח שאני עובד בזמן שאנשים אחרים בגילי היו בחזית המלחמה. התגייסתי לצבא במאי 1974 ושרתתי בחיל התותחנים בסיני במשך כשנה וחצי. השתחררתי משירות סדיר בסוף 1975 והתחלתי לעבוד ברכבת ישראל בחודש דצמבר בשנת 1975 ועבדתי בה עד סוף 2017 התחתנתי עם חנה בשנת 1976 ונולדו לנו שני ילדים: רינת הבכורה ושחר הצעיר כיום יש לנו 4 נכדים: נעמי, טליה, אלעד ואורי.

חוויה ישראלית: אני גאה שלקחתי חלק בפיתוח הרכבת בארץ.

חייל בשרות הצבאי

הזוית האישית

נעמי: הקשר ביננו התחזק, כל אחד למד דברים חדשים על השני והחוייה הייתה מהנה.

סורין: נהנתי מאוד משיתוף הפעולה והסקרנות של הנכדה שלי.