מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדותי ונערותי

אתן מיה ואלונה, בנות זקונים במשפחותיכן, כך גם אני במשפחתי. אביך, יאיר, נקרא על שמו של אחי הבכור – יאיר פלד, שנרצח מהמארב בנחל סרפד (סמוך לגבול עם מצריים), בשנת 1959 בעת שירותו כמפקד סיירת הצנחנים.

היינו משפחה גדולה ומאושרת עד אותו יום בו באו נציגי הצבא ליגור, להודיע להורי ולכל חברי יגור, הקיבוץ שלנו – על מותו של יאיר. המכה הייתה נוראה. הורי נשאו את שברם וכאבם עד מותם והתקשו מאוד לשתף, לדבר על תהום צערם ועצרו את בכיים.

יאיר היה כל כך מוערך ואהוב על בני הנוער והחברים ביגור, על חייליו וחניכיו שהרבו לספר בשבחו ובחרו לקרוא לילדיהם על שמו. אחיי לא יכלו לתת את השם יאיר לילדים שנולדו להם אחרי מותו. הכאב גבר. הרצון של הורי שנכד שייולד להם יקרא יאיר – נותר בליבם, הלך איתם. רק כשאני, האחות הקטנה של יאיר, נישאתי לאורי (סבא שלך מיה) – 7 שנים מאוחר יותר – ביקשה אמי: "אם ייולד לכם בן אני מבקשת שתיתנו לו את השם יאיר".

12 שנים חלפו ממותו של יאיר ונולד לנו בן מקסים. אמי זכתה לחבק את יאיר התינוק אבל…. אבי נפטר מהתקף לב פתאומי וקשה ביום בו נולד יאיר שלנו. האושר העצום שלנו ושלה היה אפוף באבל, בכאב וגעגועים.

זו הסיבה שבחרתי לפתוח ולספר מעט, לך מיה ולך אלונה, על השם המיוחד של אבא שלך אך חשוב לי מאוד לשתף אתכן גם בסיפור ילדותי המוקדמת ביגור, כי גדלתי במשפחה עם סיפור ייחודי.

קטעים מסיפור ילדותי ביגור

הורי עלו לארץ מפינסק – עיר על גבול רוסיה ופולין. לכל אחד מהם היו שם הורים ואחים. אבי, פיניה, התייתם מאמו בהיותו בן 11 ונאלץ להפסיק את לימודיו ולעזור בפרנסת משפחתו. אמי, שיינדל, נותרה ללא אם מגיל 10. היא סבלה מכך מאוד אך אביה הצליח לאפשר לה לימודים והיא הצטיינה בהם מאוד.

הוריי נפגשו בתנועת "דרור-החלוץ" – תנועה ציונית סוציאליסטית שמטרת בוגריה הייתה – עלייה לארץ ישראל. בשנת 1929 עלה אבי ארצה ואמי עלתה, בעקבותיו בשנת 1931. היא באה אליו לקיבוץ רמת רחל, שם חי ועבד.

רבים מבני משפחתם שנותרו בפינסק נרצחו על ידי הנאצים באכזריות רבה בשנים 1941-1942. אבי ואמי באו ליגור ב-1931 ותרמו רבות להתפתחותו וביסוסו של הקיבוץ בכל תחומי העבודה והחברה. אבא שלי הספיק להעלות ארצה את אביו, שהיה יהודי אדוק מאוד. סבא נחום שלי השתלב ביגור וזכה לראות את נכדיו: יאיר רוחיק ויודקה וגם אותי, בת הזקונים.

בשנת 1944 הגיעה לבקר את אמי חניכה שלה מהתנועה בפולין, ועמה ילדה בת 10 שהצליחו להוציא מהגטו בהונגריה ובדרך נפתלת מאוד להעבירה לארץ. אביה שהיה מנהיג יהודי ציוני בהונגריה, נתפס והוצא להורג. אמה מתה בגטו לאחר שהצליחה להבריח את בתה בעזרת אנשים טובים ו… שלמונים.

בזמן שאמי וחנה, חברתה מדפנה, שוחחו ביניהן, נעמי היתומה הקטנה, שיחקה והקשיבה. חנה לא ידעה מה לעשות עם הילדה. איך לגדלה. כשהגיע זמן הפרידה נעמי,שלא ידעה מלה בעברית יידיש או פולנית אחזה ברגל השולחן וסירבה לעזוב את הבית.

רחמי אמי נכמרו עליה והיא הסכימה להשאירה אצלה עד שקרובי משפחתה או חבריו של אביה יבואו לקחתה אליהם. ואומנם, אלה באו אך שבו בידיים ריקות – נעמי סירבה ללכת איתם. היא בחרה לעצמה משפחה ובית – את הוריי ואחיי ואת יגור.

נעמי הייתה ילדה עצובה שלא צחקה, כי בגטו אסור היה לה לצחוק או לבכות. וכך גם כשהוברחה משם. הוריי ואחיי העניקו לה חום ואהבה רבה ואמי הבטיחה לה: "כשתיוולד לנו תינוקת קטנה התינוקת תצחק ואת תילמדי ממנה מחדש לצחוק". נעמי חזרה וסיפרה לי: "ממך למדתי לצחוק". "חזרתי לחיות ולהאמין באנשים בזכות משפחתך".

בשנת 1946 הגיעו ליגור ילדים-נערים יתומים בני 12-13 ששרדו את השואה. חבולים בגופם ובנפשם. אמי נבחרה להיות להם למטפלת והקשיבה לספורי התלאות והסבל שלהם, לבכיים וגעגועיהם. בלילות הלכה לבית בו שוכנו – לכסותם ולהשגיח על שנתם. מנחם היה בוכה וצועק בשנתו וגופו היה מכוסה פצעים מכאיבים. אמא לקחה אותו, בלילות, לבית הקטן של הורי, הניחה ידה עליו, כשצעק בסיוטיו וטיפלה בפצעיו. כשאפשר היה להחזירו לבית הילדים, לחבריו – הודיע מנחם שהורי הם מעתה, הוריו. משפחת פלד היא משפחתו. וכך גדלתי במשפחה בה שני יתומים ששרדו מהתופת היו לי לאחים, קרובים ואהובים ממש כאחיי הביולוגיים – יאיר רוחיק ויודקה. בנים מסורים ויקרים להוריי ואחיי.

הזוית האישית

סיפורה של  סבתא איה הדרי, תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי באיילת השחר, בבית הספר מבוא הגליל.