מאגר סיפורי מורשת

שמי מרגלית כהן. לפני הנישואים הייתי לוי. נולדתי בשנת 1933 בירושלים. אני רוצה לספר על משפחתי וילדותי בירושלים של פעם.

ילדותי בצל המלחמות

אני זוכרת שבימי שישי היה יוצא אדם ששמו מנצור, בלבוש לבן והיה תוקע בשופר וצועק: "ש—ב—ת—"! כך ידעו מתי נכנסת השבת. אני זוכרת את השכונה בילדותי, ללא כבישים, ללא תאורה. גרנו בשיכונים. אבי היה סופר סת"ם והיה לו מעמד גבוה.

הוא היה הרב של השכונה ואנחנו הילדים היינו מדברים אל אבא בגוף שלישי והיינו מכבדים אותו מאוד. בתחילת הקמתה של השכונה היינו המשפחה החרדית היחידה בשכונה, לא היה בית- כנסת בשכונה ואנחנו היינו עושים "תהילים" לילדי השכונה בביתנו וכל מי שהיה רוצה לבוא היה בא. אני זוכרת שהילדים החילונים בשכונה היו זורקים עלינו אבנים ומלגלגים עלינו. היה ילד מתוך החבורה החילונית שהיה זורק עלינו אבנים בזמן שקראנו "תהילים" ובשנת- 2017 הבן שלי עלה על מונית והנהג שואל אותו: "אתה זוכר אותי?" הבן שלי ענה לו שהוא לא זוכר אותו. הנהג הזכיר לו שבזמן שהם היו ילדים הוא והחברים שלו זרקו אבנים על הילדים החרדיים שקראו "תהילים". הוא שאל את בני אם הוא סולח לו, ובני אמר לו שהוא סולח לו בלב שלם. אני זוכרת שבגן היינו מכינים את כל המלאכות בידיים שלנו והיה לנו סיפוק רב מכך, לא כמו היום שהגננות נותנות הכל כמעט מוכן לילדים והם בקושי עושים דברים ובקושי מפתחים את הכישרונות שלהם. גם היום אני עדיין שרה את השירים מהגן שלי לנכדים שלי והם מאוד נהנים מזה. למדתי בבית-ספר: "שפיצר", זה היה ביה"ס שהיה ממוקם בשכונת הבוכרים ושמו שם דגש על היהדות ועל תלבושת צנועה- שמלה כחולה עם צווארון לבן. הייתה לי מורה- יהודית בלוי, מחנכת, אני זוכרת שהיה לה כתב יפה ועשתה לנו המון הכתבות, כי היא שמה דגש על הכתב שיהיה בלי שגיאות. היו גם מבחנים. ישנן 3 חברות ששמרתי איתם קשר עד היום.

נס גלוי

אני זוכרת נס שקרה לי והיה מאוד משמעותי עבורי: זה היה במלחמת השחרור הייתה ידועה הסכנה על העוברים ושבים באזור שכונתנו, בגלל הצולפים הירדנים שהיו עומדים על הגגות, והם היו יורים על כל מי שהיה ניתקל בזווית עיניהם. בוקר אחד הייתי צריכה לצאת מהמרתף לקנות לחם ונפט ובזמן שהלכתי לכיוון המכולת הצולפים קלטו אותי והתחילו לירות לכיווני וברגע האחרון הצלחתי לחמוק מהיריות ולהסתתר וכך ניצלתי.

יתומים היינו….

שהייתי ילדה, אבי היה חולה ולא היה איך לטפל בו. היינו כל הילדים מאוד רעבים ומצבו של אבא הידרדר מיום ליום. חיינו בעוני רב. כשאבא נפטר לא היה בכלל מי שיפרנס את המשפחה, ואימא התמודדה לבד עם כל המצב הזה. היינו 7 ילדים ואני השישית מביניהם. לא המשכתי לאחר- מכן בסמינר, כי אחיי, אחיותיי ואני היינו צריכים לעזור בפרנסת הבית. אני מאוד מתגעגעת להורים שהיו לי, הם היו ההורים הכי נפלאים שאפשר לבקש. אני זוכרת שבחנוכה היינו אוכלים סופגניות מיוחדות שקוראים להם "ספינג'" ולביבות מתפוחי אדמה מיוחדות. לפעמים אני עדיין מכינה את המאכלים האלה, כשאני רוצה להיזכר בימים הטובים.

החתונה

התחתנתי בגיל 17. לאחר החתונה גרתי בשכונת הבוכרים ולא יצאתי לעבוד. הייתי עקרת-בית. אהבתי מאוד לנגן, אומנות, סריגה ורקמה. גם היום אני אוהבת לשיר ולעשות מלאכות שונות במועדון שאליו אני הולכת במהלך ימי השבוע. ישלנו ילדים ונכדים מקסימים ואני רווה המון נחת מכולם.

הזוית האישית

שירה חדד מתעדת את סיפורה של מרגלית כהן לוי, במפגשי תכנית הקשר הרב דורי

 מרגלית כהן לוי בתכנית הקשר הרב דורי