מאגר סיפורי מורשת

שמי מולי רוזן. נולדתי כמרלין רדניק בניו יורק שבארצות הברית בשנת 1950.

בשנת 1969 נכנסתי להרפתקת חיי.

באתי לארץ עם קבוצת תלמידים לשנת לימודים ואולפן באוניברסיטה תל אביב.

לא הכרנו אחד את השני קודם לכן אבל מהר מאוד התחברנו ונהינו חברים.

אבל לי היה יותר קל מהרוב משום שהכרתי כמה אנשים תושבי הארץ.

השארתי בארצות הברית הורים אוהבים ואח גדול שהיו עד אז כל עולמי.

הורי, אחי ואני בגיל 9

הופתעתי שאישרו לי לצאת לארץ כי הורי שמרו עליי יותר מהורים רגילים כי הם איבדו את כל המשפחות שלהם על ידי הנאצים.

הורי ואחי הגיעו לארצות הברית אחרי תלאות של הישרדות בזמן מלחמת עולם השנייה.

משני הצדדים הם היחידים שנשארו בחיים אחרי שהנאצים נכנסו לפולין וזה משום שהיה להם גם אומץ והרבה שכל לברוח בזמן. בסך הכל אני איבדתי שני זוגות סבים ובערך 20 דודים ודודות.

את כל הסיפור שלהם היו מספרים לנו (לי ולאחי) בכל הזדמנות במיוחד בארוחות של ליל שישי.

הייתי בטוחה שאף פעם לא יתנו לי לזוז מרחק רב מהבית, ובכל זאת זה קרה כשסיפרתי על ישראל.

כשבאתי לארץ הכרתי כבר קודם את מי שהיה לימים בעלי. אחרי זמן קצר הבנתי שהלימודים לא בשבילי, היות כשכבר דיברנו על חתונה.

לפני שבאתי לארץ, לא הייתי חברה באף תנועת נוער.

בבית אצל ההורים לא דיברו על ציונות אלא על החשיבות לשמור על היהדות.

בכל זאת, ב 1963 כשהורי תכננו ביקור בארץ, רשמו גם אותי למחנה קיץ שהתקיים בכפר הירוק.

קיץ 1963 בביקור הראשון שלי בארץ.

לשם הגיעו ילדים יהודים כמוני מכל רחבי העולם.

כל הקיץ הזה טיילנו עם מדריכים צמודים ולמדנו על מורשת ישראל. (גם ההורים טיילו והתרשמו מהארץ).

ב1967 כשפרצה מלחמת ששת הימים, ישבנו בניו יורק על קצות הכיסאות וכססנו ציפורניים במתח רב מול המראות בטלוויזיה על מה שקורה בארץ.

כמו כל היהודים בעולם היינו גאים ומלאי כבוד על הניצחונות של צה"ל.

ב1969 שוב באנו לביקור לשלושה שבועות.

תמונת מחזור מהתיכון

בזמן הטיול חל חג פורים וראינו איך חוגגים פה את החג, עם תחפושות, משרוקיות ברחוב – מאד מצא חן בעינינו.

בארצות הברית גם חגגנו פורים אבל לא ככה.

בין הביקור הראשון לשני, ראינו והרגשנו איך הארץ מתפתחת ומתקדמת בצעדי ענק.

אני גם הרגשתי את החמימות של האנשים שנתנו לי הרגשה של בית.

לכן שביקשתי להצטרף לתכנית של שנת לימודים באוניברסיטת תל אביב, בקיץ 1969. הורי הופתעו אבל הסכימו.

כשהגעתי לארץ הבנתי מהר מאוד שאני לא רוצה ללמוד.

רציתי לעשות עלייה כי הרגשתי שחתונה עם בחיר לבי ,דוד רוזן, הרבה יותר חשובה.

ובאמת בפברואר 1970 התחתנו והגיעו לחתונה משפחה וחברים.

מתחתנים בתל אביב עם משפחה וחברים

די מהר ילדתי ילדים – הגדול בנימין על שם סבא שלי, אלכסנדרה על שם חמי, ויוסי על שם חבר יקר שגידל אותי גם.

בעלי ואחיו פתחו עסק שמייבא ציוד ספורט ובעיקר לכדורגל (אח של בעלי צבי רוזן היה שחקן כדורגל גדול). אני תרמתי לעסק משום שאנגלית זו שפת אימי ויכולתי להתכתב עם המפעל באנגליה שמשם הבאנו את הסחורה.

ככל שעברו השנים הרגשתי יותר ויותר שייכת לישראל (למרות שנולדתי בארצות הברית), גם בחיי היום יום וגם בתור יהודייה.

היה לי מזל גדול שההורים שלי יכלו לבוא לבקר אותנו בארץ בכל שנה וגם לממן ביקורים שלי אצלם.

כשנסענו לביקור אצל ההורים שלי, היו מפגשים של כל המשפחה המורחבת וכך הילדים שלי הכירו את המשפחה שחיה שם.

כשהורי התחילו להזדקן הפעלנו עליהם לחץ שיעלו לארץ כדי להיות איתנו.

היה לי כבוד לעשות ארוחות ל- 4 דורות למשפחתי כולל הדור שאיבד את הכול במלחמה.

אני ביחד עם עשרת היהלומים שלי

הזוית האישית

גיא: אני נהנתי מאוד לשבת עם סבתא ולכתוב סיפור שלם. זה עניין אותי מאוד. סבתא: תכנית "הקשר הרב דורי" מהווה חלון בין סבים ונכדים ומאפשר לילדים להכיר אותנו מזווית אחרת.