מאגר סיפורי מורשת

ילדות – יפו

בחורף ינואר 1950, כוסתה העיר תל אביב יפו במעטה שלג נדיר.

זה היה  גם חודש הולדתי, הורי: אמא סטלה לוי (בת לרחל ואברהם בן מיור) ואבא שבתאי לוי (בן לויקטוריה ודוד לוי ) הגיעו ביוני 1948 לחיפה, אבא גויס מיד לצבא והעביר נשק לעמדות באזור הכינרת והר סוסיתא שליד עין גב.

גרנו בבית ערבי ישן, חדר וחצי, שירותים, לא שרותי אסלה אלא, שירותים הידועים כ"בול פגיעה", ללא מקלחת ומים זורמים. אבא שלי  לקח יוזמה ובנה לנו מקום עבור מקלחת, אך את המים חיממנו בדליים. עמדנו בתוך גיגית ועם ספל התקלחנו, בשלב מסוים ,אבא לקח דוד מפח ומתחתיו פתיליה שחיממה את המים, הוסיף צינור והנה לכם…  טוש, נכנסנו לתקופה מאושרת ונקייה.

העולם של הילדים, היה בחצר הבית ובחצרות הסמוכות, חצרות עם סוכות שגידלו בה ענבים, עץ תות ענק בחצר, וכאשר העץ נתן פרי היינו מטפסים בשמחה קוטפים נהנים מתלכלכים מהמיץ הסגול שנזל על הסנטר והבגדים, הרגשנו אלופי העולם!

בקיץ מילאנו גיגית במים, השארנו בחוץ והשמש החזקה חיממה את המים, ולקראת צהרים נהנינו מאמבטיית שמש.

בקצה השכונה הייתה מאפייה לקלייה של בוטנים וגרעינים, אך היה לה עוד תפקיד: מאחר ולרוב אנשי השכונה לא היו תנורים בבית , מידי יום חמישי ושישי, השכנים היו יוצאים כל אחד עם סיר החמין, או תבנית הבורקס או תבשיל הגיבץ  פוסעים לעבר המאפייה. התנורים הפכו לבית תבשיל, שהפיץ ניחוחות של אוכל ומאפים לשבת.

ביפו היה לונה פארק גדול, גדר השכונה שלנו הקיפה את הלונה פארק, ומידי פעם היינו מתגנבים מטפסים על גדר האבן ומתחמקים פנימה ונהנים מכל רגע .

שדות הקיפו את כל השכונה, אבא היה אלוף בבניית עפיפונים, אני זוכרת את ענפי העפיפון, קראנו להם "בוסים", את ניירות העפיפון שהשקענו בצביעתם והדבר החשוב ביותר  לאזן את העפיפון שימריא גבוה, זה היה בילוי שבת שמח.

באותה תקופה התחלתי ללמוד נגינה על אקורדיון, המורה שלי היה יצחק גרציאני, מנצח בעל שם שניצח ביפו על מקהלת צדיקוב.

נעורים

את לימודי התיכון עברתי בתיכון "אשכולות" תיכון עירוני ששכן בבית ערבי יפיפה ביפו העתיקה, בהפסקות היינו יורדים לכיוון הים וצופים על הנמל הישן והשטח שהיה ידוע בכינוי "השטח הגדול" בגלל ריכוז העבריינים שבו, עוד לפני שיפוץ יפו, הוסרט  הסרט "אלדורדו" בכיכובה של גילה אלמגור, סרט שזכה להצלחה רבה.

אחד מהרגעים הזכורים לי בתקופת בית הספר: זוהי בחינת הבגרות באנגלית בעל פה. באותה תקופה בכיתה השישית היו נבחנים בעל פה ובכיתה יב בחינה בכתב. בבוקר הבחינה, הגענו לבית הספר עם טרנזיסטורים, מאחר ומספר חודשים קודם לכן יצאו מאנגליה שתי צוללות חדשות בדרכן לישראל, "תנין" ו"דקר"  במהלך השייט ניתק הקשר עם הצוללת ,דקר" ועקבותיה נעלמו, בבוקר הבחינה, נפוצה שמועה שהצוללת עלתה על פני המים ונכנסת לנמל חיפה, הייתה התרגשות עצומה מלווה בתקווה, מאחר ונושא הבחינה היה פתוח וחופשי, כל לאחד יכול היה לבחור. באותו הרגע החלטתי שהנושא שלי יהיה  סיפור הצוללת "דקר" מאז בכל פעם  שסיפור הצוללת עולה אני נזכרת באותו בוקר שהיה בו גם חשש מבחינה וגם תקווה שהצוללת תגיע, לצערנו רק לאחר 31 שנים נמצאו שרידים של הצוללת בעומק 3 ק"מ בלב הים, 64 מלחים נספו. ולמעשה עד היום לא ממש ברורה הסיבה לטביעה.

ב- 1967 פרצה מלחמת שש הימים, בימים שקדמו למלחמה היו כל בני הנוער מגויסים לעזרה לעורף. חפרנו שוחות ברחובות יפו מחשש למתקפה אווירית, גזרנו תחבושת כעזרה למגן דוד אדום, צבענו פנסי מכוניות לקראת האפלת העיר. לשמחתנו המלחמה הסתיימה לאחר 6 ימים.

קודם למלחמה עיריית תל אביב –יפו התכווננה להוציא משלחות נוער לאירופה. היו כ- 5 קבוצות כל קבוצה עסקה בנושא שונה, מוסיקה, מחול, שירה. עם פרוץ המלחמה הכול נעצר, אך מיד לאחריה מאחר והסתיימה בניצחון סוחף, עיריית תל אביב יפו הוציאה את המשלחות, הפלגנו באוניית הנוסעים "דן" לבושים בחליפות ייצוגיות, הופענו על האוניה, התקבלנו אצל ראש עיריית פירנצה, ושוב הופעות וגם טיולים. חוויה בלתי נשכחת, מאחר ונסיעות לחו"ל היו נדירות מאוד ורק ל"עשירים", הטיול הזה מלווה אותי עד היום, כמשהו ראשוני וחדש.

בגרות  – 1968

עם סיום התיכון, התגייסתי לחייל האוויר ושרתתי כמוכמת (צפייה במסכים לאיתור מטוסי אוייב). את כל השרות שלי עשיתי בביר גפגפה  שבסיני, הגעה אחת לשבועיים הביתה, נראה קשה, אך זו הייתה חוויה מיוחדת בבסיס מיוחד, עם הווי ועם להקה שהוקמה בבסיס, שרות מרתק.

לפני השחרור לקחתי חלק במלחמת ההתשה בסיני. למטוסי חייל האוויר חלק נכבד בתקופה זו, ולצערנו  גם מתקפות בלתי פוסקות של המצרים שגבו את חייהם של חיילים רבים ששרתו במעוזים שעל גדות התעלה. השתחררתי משרות מלא ומשמעותי מאוד.

רעננה – 1985

המעבר לרעננה היה מבחינתנו מקום מיוחד ושונה,בתקופה זו הוחלט על ידי עיריית רעננה ומערך חייל העורף (בשמו הקודם הג"א – הגנה אזרחית) על פתיחת קורס ייחודי לנשים שתשמשנה כמדריכות הצבא במקרה של מלחמה כימית, וכן תהוונה מערך עורף מטעם הצבא.

הצבא העביר אותנו, קבוצה של 20 נשים בגילי 40+, חיול מחדש, כולל בסיס מיון בתל השומר, חידוש המספר האישי לנשים ששרתו בצה"ל, וכך משך חמישה שבועות במדי צהל מלאים כולל נעליים גבוהות הפך בית הנוער ברעננה למחנה צבאי. קיבלנו שעורים במתן עזרה ראשונה, בחילוץ, התגוננות במקרה של מלחמה כימית, תרגולים בשכונות. בסיום הקורס נערך טקס חלוקת דרגות הקצונה בנוכחותה של קצינת חן ראשית והמיוחד ביותר היה, שבקהל נכחו בני המשפחות שלנו, בני הזוג והילדים. אכן טקס מיוחד ושונה.

הטלית שעוברת מדור לדור:

הזוית האישית

ניצה וגיא: חיפוש התמונות ושיתופם עם כל בני המשפחה, גרם לפרץ של נוסטלגיה התרגשות ו ושמירת התמונות במאגר של בני המשפחה.