מאגר סיפורי מורשת

אני שמואל דוקאן שם אבי מיכאל דוקאן, נולדתי בשנת 1933 במדינת אלג'יר.

התקופה באותו הזמן הייתה מאוד קשה במקביל גם הייתה מלחמת העולם השנייה ולא היה בכלל אוכל. אני הייתי כמה פעמים חולה מאוד במחלות שונות, ואימא שלי בשביל להשיג את האוכל בשבילי הייתה מתחפשת לאישה בהריון שקשה לה והיא עשתה את זה בגלל שמי שהייתה בהריון קיבלה את האוכל / הארוחה ראשונה.

בתקופה זו לאימא שלי נפטרו שלושה מהילדים לא עלינו. המזון היחידי שניתן שהיה באותו זמן להשיג הוא בשר טרף, למרות שהתורה אסרה את זה אך במקרה של פיקוח נפש היה מותר. במקרה זה, מדובר היה בפיקוח נפש ובעצת הרופא היינו צריכים לאכול בשר, ולכן יכולנו לאכול.

כשהתחזקתי וכשעברו השנים הגעתי לגיל 29 וביקשתי מאימא שלי זיכרונה לברכה שאני רוצה לעלות לארץ ישראל הקדושה. אימא שלי לא רצתה כלל וכלל שאני יעלה לארץ ישראל. לאחר שראיתי שאימי מסרבת לעלייתי לארץ ישראל החלטתי להתגייס למלחמת ווייטנאם.

הלכתי למשרד הפנים במטרה להתגייס לצבא הנוצרי במלחמת ווייטנאם, וכשאימי שמעה זאת היא ביטלה את הנסיעה שלי למלחמת ווייטנאם. בעקבות מקרה זה אימי הסכימה שאני אעלה לארץ ישראל. כעבור 6 חודשים לקחו אותנו לצרפת ומצרפת עלינו לארץ ישראל. בארץ לאחר תקופת קליטה העבירו אותי לקיבוץ הגושרים, שם נשארתי חודש ימים אחר כך עברתי לקריית שמונה.

בשנה הראשונה לעלייתי עבדתי בעבודת כפיים-עבודת אדמה. במקביל קיבלתי משלוח של מזוודות מלאות בנדוניה בגלל השמועה שאני עומד להתחתן. ההסתגלות בארץ לא הייתה כל- כך קלה ולאחר הפצרותיו של שכני שראה את מצוקתי עברתי להתגורר בביתו וכך הוקל מעליי קושי ההסתגלות לארץ חדשה.

החיים בקריית שמונה היו מעניינים ונוסף להם נופך כשהכירו לי את רעייתי היקרה עליזה. היא הגיעה ממשפחה ברוכת ילדים 11 במספר. בגיל 30 התחתנו.

הגיעה שנת 1967, זמן מלחמת ששת הימים. גויסתי למילואים ולקחו אותנו לטול- כרם שכם ואחר כך לירושלים דרך לטרון בחטיבת 5 של חיל החימוש.

נפצעתי ולקחו אותי באלונקה והייתי מלא דם, רעדתי מהפציעה והביאו אותי ללטרון.

קיבל אותי אדם בשם משה בראום שהגיש לי עזרה ראשונה.

ההורים שלי ראו אותי פצוע דרך הטלוויזיה בחוץ לארץ ואחים שלי באו להתנדב אחד בצנחנים ושניים בחיל רגלים.

מלטרון העבירו אותי לחדרה למשך 3 חודשים, ואחר כך העבירו אותי לנהריה 2 חודשים ואחר כך לבית הבראה 5 חודשים.

נפצעתי בגב וברגלים ביום השביעי לאחר סיום המלחמה ולקחו אותי בהליקופטר לבית חולים.

בלטרון היה מקום של משטרה של הירדנים הם ברחו משם והשאירו שלל של דרקונים ציוד צבאי.

אחר כך רצו לגייס אותי בכיפור ובגלל פציעתי לא יכולתי להתגייס למלחמה וכל חברי נהרגו שם ואני ניצלתי ברוך ד'.

כשהתיישבנו והתמקמנו בלטרון, וכששמענו על ירושלים שמחנו מאוד.

לאחר החלמתי דאגו לי לעבודה. כעבור חצי שנה עשו לי 2 ניתוחים ברגל ושוב הייתי צריך לעבור ההחלמה.

הייתי בבית חולים עם חום גבוה אבל רציתי ללכת הביתה. בהמשך קיבלתי אות הוקרה עם תעודה במלחמת ששת הימים.

בן גוריון בא לבקר את הפצועים בבית ההבראה בנהריה. קיבלתי אותו בשמחה ודיברנו, הוא היה איש פשוט בעל ענווה. כשהייתי בבית הבראה לקחו אותי ואת רוב הנכים לים בחיפה ביום שבת כדי טיול. העלו אותנו על המשחתת בחיפה ועשו לנו סיור. ביום ראשון לאחר מכן פצצו את המשחתת שהיינו עליה יום קודם.

לסיום אספר שחיי היו רצופים ניסים רבים ויד הקב"ה ליוותה אותי בכל אורך חיי.