מאגר סיפורי מורשת

הורי ניסים ועליזה שטרית הם היו דור שישי בארץ ואני דור שביעי. גרנו בעיר טבריה ואחר כך עברנו לגור בעיר חיפה. להורי נולדו שבעה ילדים. גדלתי במשפחה למופת.

בצבא הייתי מורה חיילת ואחר כך הייתי מורה מחנכת, מורה למתמטיקה. בהמשך למדתי משפטים באוניברסיטת תל אביב ומאז אני עורכת דין.

לפני הקמת המדינה, בזמן מלחמת השחרור, הישוב היהודי היה מאוד קטן כ- 600 אלף איש ואילו, מדינות ערב (ירדן סוריה לבנון מצרים ואפילו עירק) מסביב התנגדו להקמת המדינה לעם היהודי. כל אחד מהישראלים עשה הכול כדי להקים את מדינתנו.

אימא שלי הביאה ילדים כדי להגדיל את המדינה. בשנת 1948 בזמן מלחמת השחרור והעצמאות אימא שלי עמדה ללדת, היו לה צירים מאוד חזקים שלחו משוריין כדי שייקח אותה לבית  יולדות. אבל המצב היה קשה מאוד ולא יכלו לקחת אותה והיא ילדה אותה בבית. היה זה בחודש אפריל 1948, חודש לפני הכרזת המדינה. מספרים שהאחיות הגדולות שלי הציצו בחור המנעול לראות את הלידה. כך נולדה אחותי שקראו לה שוש. היום שוש בת 70 כמו המדינה☺

"שרות לאומי"

כשלמדתי בתיכון כל הכיתה הייתה נוסעת "לשירות לאומי". המטרה הייתה לעזור לקיבוצים ולמושבים בעבודות חקלאיות. הכיתה שלי נשלחה לקיבוץ ,"תל קציר" הנמצאת מתחת לגבול הסורי, ומעל הכינרת. חלק מההורים פחדו לשלוח את הילדים שלהם "לתל קציר" כי באותה תקופה הסורים ירו על אנשים בקיבוץ ועל חקלאים שעבדו בשדות.

היה ויכוח מאוד סוער בכיתה. בסופו של דבר הבנו ואמרנו בקול רם: "מוכרחים לעזור לחברי הקיבוץ תל קציר. אם כול אחד יגיד שהוא מפחד להיות בקבוץ  בגלל הפחד מפני הסורים אז כול המדינה תפחד ונמסור את כול האדמה לסורים". החדר שבו התגוררנו כל תלמידי השרות הלאומי היה הכי קרוב למוצב סורי. החיילים הסורים היו מסתכלים עלינו ויכלו לירות עלינו בקלות רבה.

לבסוף חזרנו כול התלמידים הביתה בשלום ונהנינו מההרגשה שתרמנו לקיבוץ ועשינו שרות לאומי משמעותי.

אני חושבת על סבתא באותה תקופה.

אני חושבת שזה מאוד משמח בגלל שגם אם אנחנו במלחמה אנו יכולים לנצח ולהוליד ילדים. זה סוג של מעשה גבורה שגם אם אנו במצב קשה אנו יכולים להצליח לחיות חיים נורמליים,(ללדת ילדים, לחגוג חתונות, בריתות, בר מצווה, לעבוד ולהילחם על עצמאותנו).

מה סבתא שלי חושבת

סבתא שלי מאוד גאה בזה שההורים שלה הביאו ילדים ישראלים צברים לעולם כי זה היה חשוב מאוד ,הם היו אנשים אמיצים שלקחו סיכון לחיי התינוקת והיולדת.

הזוית האישית

הקשר בינינו התחזק, הרבה הערכה לדניאלה.