מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי במרוקו, בעיר רבט, בשנת 1947. היו לנו חיים טובים. תמיד היה לנו כל מה שרצינו, אך תמיד בתקופת הילדות חלמנו על העלייה לארץ. זה היה החלום הכי גדול שלנו. חשבנו שזה לא אפשרי. כשהיינו רואים את הספרים בעברית בכיתה א', ובהם תמונות מארץ ישראל וציורים, התרגשנו מאוד ולא הבנו איך בארץ יש כל כך הרבה דברים מיוחדים שמעולם לא הכרנו, זה היה כמו באגדות. למדנו בביה"ס בשפה הצרפתית, ובשעות הערב היו שיעורים בעברית. את החגים במרוקו חגגנו לפי המסורת, התאחדנו יחד כל המשפחה והיה שמח. היינו משפחה מסורתית וציונית מאוד, גם דורות קודמים לפני אימא ואבא שלי.

 

יש לי 4 אחים קטנים ממני. אבא שלי היה סוחר מצליח מאוד וממנו קנו גם סוחרים אחרים. הייתה לו גם חנות גדולה ובה סחורות כמו תבלינים, אגוזים, פירות יבשים, תכשיטים, כלי כסף ועוד. הוא נסע מעיר לעיר והביא מתנות. אימא שלי הייתה אימא מסורה, דאגה לילדים בבית. במרוקו גרנו עם כל המשפחה המורחבת בבית גדול עם חצר גדולה, ובשנת 1956 הדודים שלי עלו לארץ ועזבו את מרוקו. כולם היו מאוד עצובים. בשנת 1960 ניסינו ורצינו מאוד לעלות לארץ- שילמנו 4 פעמים עבור הדרכונים ואף פעם לא קיבלנו אותם. 

 

"בסופו של דבר ארבעת אחיי, הוריי ואני עלינו לארץ בבריחה בשנת 1963. בלילה הגיעו שלושה צעירים בני 20 שהיו מהמחתרת היהודית במרוקו, שתמכה בתושבי המדינה שרצו לעלות לארץ ישראל. המחתרת הייתה ארגון חשאי אשר פעל בין השנים 1956-1964. מטרת המחתרת הייתה להביא לעלייתם של יהודי מרוקו למדינת ישראל. עיקר פעילותה של המחתרת היהודית במרוקו הייתה בענייני עליה. הם היו נכנסים לבתים ושואלים אם אנחנו מעוניינים לעלות לארץ. כמובן שהסכמנו. הם אמרו לנו: "תוך 15 יום תהיו מוכנים, בלי שום דבר, לא מזוודות ולא ציוד, תגיעו לבית מסוים ויאספו אתכם".

 

ביקשו שנצא אחד, אחד, כדי שאף אחד לא ישים לך שכל המשפחה יוצאת מהבית ובורחת. ביום שנקבע, הגענו לבניין כלשהו מחוץ לשכונה היהודית, עלינו למעלה והתאספנו בדירה אחת שאחד הדיירים נידב בתור מקום מפגש סודי לעולים לארץ. הייתה בחורה צעירה אחת שעבדה במשרד ממשלתי, היא התאהבה במישהו ולא רצתה לעלות לארץ עם משפחתה. היא הלשינה על ההורים שלה ועלינו וסיפרה את הכל. המשטרה הגיעה לדירה הסודית בה התחבאנו. כשנודע לבעל הדירה שהבית מוקף ניידות משטרה, הוא פחד ואמר: "תעשו את עצמכם הולכים למכולת וקונים משהו, ותחזרו כל אחד לביתו" וכך עשינו.

 

למחרת, אחרי שהתפזרנו, בשעה 15:00 הגיעה ניידת משטרה ואספה את הוריי ואותי (אני הבכורה ולכן לקחו רק אותי, כי אני יכולה להעיד), שמו אותנו בחדרים נפרדים וחקרו אותנו. לקחו גם את הבחור שנידב את ביתו. התעללו בו ובהוריי מאוד, ואני הייתי בת 15. בחקירה שאלו אם אנחנו מכירים את הבחורים מהמחתרת, ונאלצנו לומר שלא, כדי להגן על עצמנו. היינו שם עד אחת בלילה, עד שיהודים המקורבים למלך שהיו חברים שלנו, התקשרו ושחררו אותנו לביתנו.

 

חלפו שבועיים, ושוב באו הבחורים מהמחתרת היהודית ושאלו אם אנחנו רוצים לנסות לעלות לארץ בפעם השנייה. אבי חשש לחיינו, אך אמי התעקשה, היא אמרה שאנחנו חייבים לעלות לארץ, שזה המקום שלנו. בסופו של דבר אבי השתכנע. לקחנו כמה דברים קטנים ויצאנו. השארנו הכל מאחור. ב-4 לפנות בוקר לקחנו רכבת מהעיר רבט במרוקו לעיר קזבלנקה, שם עלינו על אנייה לצרפת. החביאו אותנו בתא התחתון של האנייה, היה מחניק וקשה מאוד. הרגשתי נורא במשך כל ההפלגה הארוכה.

 

לאחר תקופה ארוכה הגענו למרסיי, למחנה ריכוז לשעבר בשם קונדרנס ושם דאגו לנו לאוכל 3 פעמים ביום. טיילנו במרסיי ונהנינו בשעות היום ובלילה היה קר. נשארנו שם שלושה שבועות כי אחי חלה ונפגשנו עם המשפחה שלי מצרפת. דודתי ביקשה שאשאר בצרפת. לא הסכמתי, במשך כל הזמן חלמתי על ארץ ישראל. לאחר מכן יצאנו מהעיר מרסיי ועלינו על אנייה מפוארת ששמה "קוטוביה", בדרכנו לארץ ישראל. באנייה שאלו אותנו לאן בארץ אנו רוצים להגיע, איפה נרצה לגור?

 

אימא רצתה שנגור בירושלים, היכן שמתגוררים בני משפחתה שכבר עלו לארץ, אך זה לא התאפשר. ביקשנו גם את חיפה או טבריה, וגם זה לא התאפשר. בסופו של דבר אישרו לנו לגור בקריית שמונה שבצפון הארץ. הגענו לקריית שמונה בשנת 1963. בהתחלה בכינו המון והתגעגענו למרוקו, ההתאקלמות לא הייתה קלה. היה קשה. היינו רגילים לחיים מפוארים במרוקו, אבל לפחות קיבלנו בית, שלא כמו חלק מהעולים האחרים בתקופה הזו שגרו במעברה.

 

כשהגענו לארץ, הייתי בת 15.5 ולמדתי עברית באולפן במשך שלושה חודשים. לאחר תקופה התרגלנו מאוד לחיים בישראל ושמחנו כל כך. כבר אז ידעתי שזה היה שווה את הכל: "ארץ ישראל היא המדינה ליהודים והעלייה הייתה חלום שהתגשם לנו."

"באותה התקופה הייתי צעירה מאוד, בת 16. היה לנו שכן, בחור צעיר ששירת עם סבא בצבא. הוא חיבב אותי – יום אחד יצאתי למרכז בקריית שמונה, לבלוי עם חברים, פגשתי את הבחור ודיברנו. הוא הכיר לי את חבריו מהצבא וביניהם סבא. המשכנו לטייל יחד והבחור הציע ללוות אותי הביתה. סבא הציע גם הוא ללוות אותי, אך הבחור התעקש, והרגשתי מאוד לא בנוח. בסופו של דבר סבא ליווה אותי והכרנו. בהתחלה לא אהבתי אותו, לא יצאתי מהבית שבוע כי לא רציתי לפגוש אותו. יום אחד יצאתי עם אחותי למספרה וראיתי את סבא- עשיתי כאילו אני לא מכירה אותו, אך הוא התעקש ולקח אותנו לאחותו שתספר את אחותי. לאחר מכן, עלינו הביתה ואמרתי לו שילך כדי שההורים שלי לא יכעסו. באופן קבוע הוא היה נוסע לשכונה בה גרתי ומצפצף לי מלמטה. הוא פגש אותי כמה פעמים וניסה למצוא חן בעיניי. הוא ניסה להתקרב אליי, לדבר וליצור קשר,אך אני לא רציתי. בסופו של דבר התחלנו לצאת והתאהבתי בו מאוד. אהבנו מאוד אחד את השני. בסופו של דבר התחתנו כשהייתי בת 18, וכל השכונה התגייסה לעזור בבישול ובהכנות, הייתה לנו חתונה מפוארת ובאו המון אנשים. אנחנו מאוהבים עד היום."

 

"לאחר החתונה, אני וסבא עברנו לחדרה ובנינו בית. כיום אני נשואה לחנניה, אימא ל- 5 ילדים וסבתא ל-13 נכדים מקסימים, ומתגוררת בחדרה, בארץ ישראל, כפי שתמיד חלמתי." 

 

יהדות מרוקו, העליה ממרוקו: "בין השנים 1961-1964 החלה תקופת העלייה השלישית שכונתה "עלייה ג'" או "מבצע יכין", בתקופה זו 80,000 יהודים נוספים עלו ממרוקו לישראל. במהלך עלייה ג' הרשויות המרוקאיות עצמו בדרך כלל עין ולא נאבקו במאמצי העלייה של היהודים, שיעד ההגירה הרשמי שלהם היה לרוב אירופה, גם אם בהמשך עלו לישראל."

תשע"ה