מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי התחיל בפולניה לפני יותר  משמונים שנה. ההורים שלי היו ציונים שרצו לעלות לארץ ישראל אבל בינתיים המשיכו בעסקים בפולניה. כדי להתכונן לעלייה, הם כבר קנו מגרש, שתלו פרדס וחשבו יום אחד להגיע הנה.

הם היו אמידים, עזרו להרבה מאוד הכשרות של קבוצות נוער שרצו לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בקיבוצים. בהכשרות אלה הסבירו לצעירים איך עושים עבודת אדמה ונהיים חקלאים.

פעם הוריי באו למין התארגנות כזו, "הכשרה". הם ראו שהבחורים ישנים על הרצפה, והוריי שלחו משאית מלאה מזרנים בשביל שהם יוכלו לישון על המזרנים ולא על הרצפה. כאות תודה הצעירים קראו לפרה שלהם על שם אמא שלי והם חשבו שזה כבוד, לעומת אמא שלי שחשבה שזה מטופש.

הוריי לא ידעו שתפרוץ מלחמה, ואכן בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולניה והתחילה מלמת העולם השניה. אנחנו היינו בעיר שנקראת קטוביץ' והיא נכבשה על ידי הגרמנים. אבא שלי נשלח למחנה העבודה בנירנברג ואנחנו גרנו בבית. היה לנו בית מפואר.  אחד הקצינים הבכירים של הצבא הגרמני החליט שהוא בא להתגורר איתנו, אבל הוא היה מנומס ונתן לנו להמשיך להתגורר בביתנו ואפילו נתן לנו לשחק בחרב שלו. כלומר אנחנו חיינו כאילו בסדר אבל ידענו שיש סכנה.

יום אחד אבא שלי ברח ממחנה העבודה בנירנברג וצלצל לאמא שלי והוא אמר לה תשמעי זה המצב כרגע, יש מלחמה וצריך לברוח. אמא שלי לקחה אותי ואת אחי הגדול, אני הייתי בן 4 בערך ואחי בן 7. אמא לקחה לדרך קופסא של אתרוגים ששמה בתוכה סוכר. הייתה לה גם קופסא של בונבונירה ואמא שמה בה חמאה. אמא לקחה סל כאילו שיוצאים לקניות וככה היא עזבה את הבית. אם היא לא הייתה עושה את זה כנראה שלא היינו נשארים בחיים.

בתחילת המלחמה הגרמנים לא היו כל כך מאורגנים. כשאמא שלי יצאה מהבית היא פגשה את אבא שלי באיזה מקום, ברחנו ביחד ונסענו לכל מיני מדינות באירופה עד שהגענו לאיטליה. נסענו לאיטליה בגלל שהיא הייתה עדיין מדינה ניטרלית, לפני שמוסוליני כרת ברית עם היטלר ב-1940.

הגענו לעיר טריאסט באיטליה. מכרים שהכירו היטב את הורי, ושעזרו להם הרבה עוד בפולניה, כתבו מכתבים ליושב ראש הנהלת הסוכנות, על פועלם הרב של הוריי שעזרו לחלוצים וכך קיבלנו אשרה לעלות, שנקראה  סרטיפיקט. באותה תקופה היה קשה לעלות לארץ אבל בעזרת המכרים שלנו בארץ הצלחנו לעלות ארצה.

הזוית האישית

טל: למדתי בעזרת תכנית הקשר הרב דורי להכיר ולאהוב את סבא וסבתא