מאגר סיפורי מורשת

סבתי איילה נולדה בשנת 1958 לאביה בדרי ואמה בידור יחיאל בעיר יפו.

סבתא שלי איילה וקשי מספרת:

"האירוע שאספר לך התרחש כשהייתי בגיל 26. היו לי אז שני ילדים קטנים והייתי בהריון עם הילד השלישי. במשפחתי הייתה אהבה גדולה לכדורגל, אבי היה הרופא של הקבוצה ואחי היה שחקן בקבוצה. המשחק הזה היה גמר האלופות, ואני החלטתי ללכת לראות את המשחק עם בעלי ואחי הגדול. בשעה שהגענו למקום, נעמדנו ליד הקופות כדי לקנות כרטיסים למשחק. לפתע הגיח נהג, שהיה בן שכונתי, הוא נסע במהירות מופרזת ולא הצליח לבלום את הרכב. הרכב נכנס בי ישר בבטן, הייתי בחודש סוף שמיני, והוא מחץ אותי לקיר. רק לאחר שאנשים רבים במאמץ רב הרימו את הרכב הם הצליחו לחלץ אותי.

ניידת משטרה פינתה אותי בטרנזיט (רכב גדול) לתחנת "מגן דוד" הקרוב. שם קיבעו אותי ברגליים ובידיים, ונסענו לבית יולדות שהיה בכפר סבא. חזרתי להכרתי אבל כל תזוזה של הגוף היו מלווים בכאבי תופת ודימומים רבים. למזלי השיליה שמרה על העובר, אבל מצבי הלך והדרדר. הכניסו אותי לטיפול נמרץ, וקיבלתי הרבה מנות דם. הרופאים ניסו לייצב את מצבי. הם נלחמו על חיי עד לשעות הצהרים. במהלך הטיפולים בי, לא ידעו הרופאים מה מצב העובר. בחצות הלילה החליטו להכניס אותי לניתוח דחוף, לניתוח קיסרי.

ב"ה התינוק ניצל. אבל הייתה לו מצוקה נשימתית, הוא נלקח מיד לטיפול נמרץ של ילודים, וגם אני חזרתי למחלקת טיפול נמרץ. לאחר שלושה ימים העלו אותי למחלקת יולדות. עברתי צילומים רבים, ובממצאים התגלה שאני סובלת משבר באגן ובצלעות. הרופאים קיבעו אותי לא בגבס אלא במשקולות. משקל המשקולות היה יותר ממשקל גופי. הרופאים עשו עלי את הניסיון עם המשקולות, מכיוון שלא התאפשר לעשות לי גבס מהחזה עד האגן. שכבתי חודשיים על גבי עם כאבים חזקים. כל יום הרופאים היו באים עם מכונת רנטגן עד המיטה, כדי לראות עם האגן חוזר לעצמו. אט אט האגן חזר לעצמו ואז התחלתי בשיקום, כדי שאוכל לחזור להליכה. את התינוק לא ראיתי חודשיים. אבל רופא הילדים היה מגיע אלי כל יום למיטה,  כדי לספר ולדווח לי על התינוק, איך הוא גדל, ואיך הוא אוכל.

אמא שלי נתנה לתינוק את השם "שי" – מתנה. בכל שנה ביום ההולדת שלי אני ושי חוגגים יחד שנולדנו מחדש.

הזוית האישית

נועה הנכדה: תודה לך סבתא על סיפורך המיוחד, ריגשת אותי מאוד.