מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בזמן המלחמה, בשנת 1940. להוריי טובה ויעקב. היינו שלושה ילדים במשפחה: יוסף (לא נמצא אחרי המלחמה) אברהם ואני אביבה הקטנה. אמי לקחה סיכון, אך ידעה שהיא לא תשרוד, ולכן החליטה למסור אותי לאישה גויה. בזכות המראה האירופאי שלי, לא גילו שאני יהודייה והצלחתי לגדול בבית הגויה בזמן המלחמה.

בתום המלחמה הגיעו אנשי הג'וינט לאסוף את הילדים היהודים שנותרו יתומים. לקחו אותי מבית המשפחה, למרות שהאם הפולנייה לא רצתה לוותר עליי, כי הבטיחה לאימי לשמור עליי, ובכל זאת נלקחתי לבית יתומים לילדים יהודים בפולין. הזיכרונות מבית היתומים הזה, לא היו כל כך נעימים, מי שהרטיב במיטה קיבל מכות, מי שלכלך את הבגד בשעת הארוחה חטף מכות. ולי זה נשאר כטראומה. היום במבט לאחור, אני מרגישה שדווקא האישה הפולנייה, שלקחה אותי לביתה  הטיבה איתי, ואילו עם המטפלים היהודים בבית היתומים סבלתי

מבית היתומים, אחרי כמה חודשים, העבירו את כולנו למרסיי צרפת, ובשנת 1947 עלינו לארץ ישראל. כאן שהיתי במחנה עולים שער עלייה, לפרק זמן קצר, ואז נמסרתי למשפחת מאייר בקריית ביאליק. הזיכרונות שלי מבית משפחת מאייר היו היפים ביותר. אילו היו הימים הכי יפים שלי. והרגשתי נהדר. לצערי, זה לא נמשך הרבה זמן. מלחמת העצמאות גדעה את שהותי במשפחת מאייר. אב המשפחה גויס, ולאימא היה קשה להתמודד לבד עם גידול של ילדה נוספת במשפחה, והיא נאלצה להעביר אותי לפנימייה.

המעבר לפנימייה "התחייה" בפתח תקווה היה לי קשה. בפנימייה, לא ידעו כיצד להתנהג עם הילדים ניצולי השואה, ולכן היו חסרי רגישות, והרבה מהילדים חוו התעללות. הייתי ילדה שובבה, ואהבתי לעשות שטויות, ולכן קיבלתי מכות בלי סוף. בערבים אחרי שהשכיבו את הילדות לישון, היינו מתאספות בחדר ושרות יחד. אך אני זוכרת היטב שחגגתי חגים יהודיים, ושם קיבלתי את החינוך דתי.

יום אחד, במוצ"ש אחרי סעודת "מלווה מלכה", הלכתי עם חברותי לקולנוע, בדרך עמד בחור ישיבה והסתכל עליי, בין שורות הבנות, וקלט אותי. הוא שלח את החבר שלו לשאול לשמי. אמרתי לו ששמי אביבה. הוא שאל מה שמי הפולני, ואז עניתי  אג'ה. הסתבר שבחור הישיבה הוא אחי אברהם. גם הוא נאסף על ידי הג'וינט והובא ארצה. מכל משפחתי נותרנו אחי ואני. אחי הגדול יוסף לא ידוע מה עלה בגורלו, אבי גוייס לצבא האדום וכנראה נפל במלחמה, ואימי כנראה מתה מטיפוס. אברהם התחתן עם אישה ועבר לגור בארה"ב עם אשתו, יש לו שני ילדים. ונפגשנו כמה פעמים.

נותרתי לבדי בארץ. חברותי הלכו לשרת בצבא, אך אני החלטתי לא לשרת. הלכתי ללמוד סיעוד בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, ולאחר מכן עבדתי, כאחות בבית חולים "הדסה" תל אביב, ואהבתי את המקצוע, היה בי רגש ואהבה לחולים, ממש כמו הביטוי "אחות רחמנייה".

בשנת 1962 פגשתי ילד בן 4 בבית חולים שהיה חולה מאוד, נקשרנו מאוד אחד לשני, ואהבנו אחד את השני. ברגעיו האחרונים הילד חיכה ליד הדלת וצעק "אביבה". נשארתי בקשר עם הוריו של הילד, ואפילו שלחתי להם הזמנה לחתונתי. לכבוד החתונה הוריו של הילד שלחו לי נדוניה. לאחר עבודתי כאחות, עברתי לעבוד בתור גננת ילדים. אהבתי, כל ילד וילד, כאילו הוא עולם ומלואו, וכל אחד היה בשבילה אוצר. הרגשתי מחוברת אליהם מאוד, ואהבתי את עבודתי בתור גננת. במשך יותר מעשרים שנה עבדתי כגננת, עד שיצאתי לפנסיה.

כיום יש משפחה, שלושה ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים. אני אוהבת את כל החגים היהודיים מפני שבזמנים אלו, כל משפחתה מתאספת בבית אחד ומבלה יחד עם שירים, מאכלים ודיבורים. אני מרגישה ניצחון על הנאצים, בזכות המשפחה שיש לה כיום.

הזוית האישית

אביבה:  נהניתי עם התלמידות, ואהבתי את הביקורים שלהן. הרבה שנים לא סיפרתי על עברי, ודיברתי רק עם חברות ילדות שגם הן עברו את השואה. רק בשנים האחרונות, ובזכות התכנית התחלתי לדבר על חוויות העבר.

ליאור יערה ועומר: שמחנו לקחת חלק בתכנית "הקשר הרב דורי", למדנו המון מאביבה, על החיים בתקופת המלחמה וגם ערכים שניקח אתנו לחיים. היה לנו מעניין לשמוע את סיפור החיים של אביבה לפני ולאחר תקופת השואה, התרגשנו ששמענו שהיא הצליחה להקים משפחה ולזכות לנכדים ונינים. נהנינו להיפגש עם אביב כל שבוע, לשחק איתה משחקי קופסה (הפכנו לטובים יותר). אנחנו מודים לאביבה על מפגשים ומאחלים לה חיים מאושרים, מלאי שמחת חיים ובריאות.