מאגר סיפורי מורשת

כך הסיפור החל…

שמי דבורה ברקת (ספקטור מצד אבי וקליג מצד אמי). נולדתי בעיר יפו להוריי מרים ויוסף ספקטור. יש לי אח ואחות תאומה. גרנו בהרצליה בסביבה של עולים מכל קצוות העולם.

הוריי היו ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם, חוץ מאח של אבי. לאבי הייתה אישה ושני ילדים שנספו בשואה, לאחר השואה הקים אבי יחד עם אמי משפחה לתפארת.

הורי עלו לארץ בשנת 1949. הורי עלו ממרסי באוניה לחיפה. משם  הועברו למעברת באר יעקב ושהו שם כשנה. לאחר מכן הועברו להרצליה ושם קיבלו דירה. הורי היו ליברלים כלפי הילדים, ואף פעם לא הרימו עלינו יד, וגם לא היו צועקים עלינו.

למדתי בבית ספר יסודי "גורדון" שהיה מרחק של 20 דקות הליכה מהבית. למדו את המקצועות שלומדים היום: חשבון, תורה, עברית, לשון, אנגלית, היסטוריה, תנ"ך, ספורט ועוד….

כשהיינו ילדים היו לנו שכנים שהיה להם רפת ומדי יום אנחנו הילדים היינו הולכים לראות איך חולבים את הפרות ואיך מעבירים את החלב לכדי חלב גדולים ובערב חלק מילדי השכונה עולים על סוס ועגלה, לאחר העמסת כדי החלב על ידי בעל הרפת ונוסעים על גבי העגלה להעברת החלב למחלבה לשיווק ברחבי הארץ.

בחודשי הקיץ הילדים היו מתאספים למשחקי חברה שהיו כוללים משחקי כדור  ואף היינו מופיעים כשחקנים בהצגות שאנחנו המצאנו, והיינו מוכרים כרטיסים לילדי השכונה שהיו באים לראות את ההצגה שבה הופענו.

בתיכון הייתה לנו תלבושת אחידה בצבע כחול ותכלת. היינו יוצאים לטיולים מבית ספר והיינו מקיימים אספות כיתה.

בתקופתי האזינו למוסיקה מגוונת. היו זמרים כמו: פול אנקה, אלביס, קליף ריצ'רד, האבנים המתגלגלות וכמובן ה"ביטלס". היו  מצעדי פזמונים שמאוד אהבתי להאזין להם. היינו שולחים לרשות השידור דירוג לפי בחירתנו ומצפים שאכן הדירוג ושמנו יפורסם. היינו כל יום שישי בערב הולכים למסיבות בבתים פרטיים ורוקדים ריקודים סלוניים (שזה היה אסור בתנועת הנוער) היינו רוקדים: טוויסט, טנגו, סלואו, רוקנרול.

בימי שבת בבוקר היינו מתאספים והולכים לטייל באזור המגורים במיוחד בימים שהיה מזג אויר סגרירי. לפעמים גם היינו רוכבים כולם באופניים. בשבת בערב היינו הולכים לסרטים והיינו חוזרים בשעה 10:00 בלילה הכי מאוחר, כיוון שלמחרת היינו צריכים לקום ללימודים. ממש יופי של סוף שבוע !!!

התחלתי לעבוד לאחר הלימודים כפקידה במוסד ציבורי. לאחר לידת בתי עזבתי את מקום העבודה והתחלתי לעבוד בתור מנהלת חשבונות. לאחר כמה שנים הוצע לי עבוד במשרד נסיעות כסוכנת נסיעות. כמובן שהייתי חייבת לעבור קורס לסוכני נסיעות. מדי פעם היינו טסים למקומות שונים בעולם. המקום שהיה הכי אטרקטיבי היה גוואטמלה. יעד חדש שהיה מאוד מעניין. אתרים מאוד מיוחדים. שווקים ססגוניים. מקדשים שבהם היו נותנים לאלים קטורת.

בעלי ואני הקמנו משפחה ונולדו לנו 3 ילדים, בת ושני בנים.

בעלי שירת בצבא קבע בתור מכונאי מוטס. בתור מכונאי מוטס היו הרבה פעמים בהם היה בסכנת חיים. בחילוצים שבהם השתתף היו פעמים שהציל  חיי חיילים או הציל אנשים שהלכו לאיבוד. זכור לי שהפעם שבו היה בעלי בסכנת חיים עקב תפקידו, היה כשהוא טס והמסוק לידם התרסק.

מבתי יש לנו 3 נכדות יפות, מקסימות וחכמות. 3 נכדותיי לומדות בבית ספר והם גרים במזכרת בתיה. בניי עובדים למחייתם ולהנאתם. גם אני ובעלי נהגנו כמו הורי לגבי גידול ילדנו וגם להם נתנו חופש ומחייה כרצונם.

כיום אני ובעלי גרים ברחובות ונהנים לעזור בגידול נכדותינו. אנחנו ממשיכים ליהנות מהחיים ולנסוע ברחבי הארץ, בחברת חברים ומשפחה. לראות את מרחבי הארץ ויופייה. לראות את השוני שקרה בחברה בין השאר, שאנשים לא קוטפים פרחים כגון:  כלניות, רקפות, צבעונים וכו'…

מדי פעם אנחנו טסים לחו"ל לראות נופים וגם תרבויות שונות ומגוונות.

וזהו סיפור חיי…

הזוית האישית

אנחנו ממשיכים ליהנות מהחיים ולנסוע ברחבי הארץ, בחברת חברים ומשפחה. לראות את מרחבי הארץ ויופייה. לראות את השוני שקרה בחברה בין השאר, שאנשים לא קוטפים פרחים כגון: כלניות, רקפות, צבעונים וכו'…