מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מתל אביב טרום ימי המדינה לפתח תקווה שחוגגת 70 שנה

סבא אני ובן דוד שלי רואים סרט
סבא כשהיה ילד
הסיפור של דב מלידתו ועד לימיו כסבא לשמונה נכדים

שמי דב על שם סבא רבא שלי, נולדתי בתל אביב ישראל.

בחמש השנים הראשונות בחיי גדלתי בשכונת גבול בין יפו לתל אביב שהיום נקראת נווה צדק. הייתי הבן הבכור להוריי, יצחק ועליזה. הדירה בה התגוררנו הייתה בת חדר אחד עם מטבח ואמבטיה משותפים לשכנים שלנו באותה קומה. בתקופה זו היו מאורעות בארץ של התכתשויות בין הערבים ליהודים ביפו. הערבים אפילו צלפו אל הרחוב בו התגוררתי מראש הצריח של מסגד חסן בק. הלכתי לגן גרוזנברג שהיה במרחק הליכה מביתי. בגלל הפורעים הערביים הייתי הולך לגן וחזרה בהליכה צמודה לקירות הבתים מחשש לצלפים. פעמים רבות הייתה האפלה ואבי תלה שטיח מעל חלון החדר כדי שלא ידלוף אור מדירתנו, כך ביתנו לא יהיה מטרה לצלפים הערבים.

יום אחד ארגון ״ההגנה״ הקים עמדה של מקלע כבד בקומה שמעלינו, וכשהתחילו חילופי אש בין ההגנה לפורעים הערבים החליטו הוריי שהגיע הזמן לעזוב את השכונה המסוכנת. בתקופה זו נולדה גם אחותי הקטנה אסתר, הצעירה ממני בשלוש שנים. הוריי מצאו דירה בפתח תקווה ואחותי ואני המשכנו את לימודי הגן בגן בלומה.

אחרי מלחמת השחרור נסענו לבקר את הדירה בה התגוררנו ברחוב החרמון שבנווה צדק והשכנים הראו לנו שזמן קצר אחרי שעזבנו התפוצץ פגז מרגמה בחדר האמבטיה שנורה לעברינו מיפו. חדר האמבטיה הזה שימש אותנו בתור מקלט בכל פעם שנשמעה אזעקה. נוכחנו לדעת שההחלטה של הוריי לעזוב את השכונה הזאת הייתה חכמה ומוצדקת.

הוריי היו חלוצים שעלו לארץ מאירופה ומנהגיהם ולבושם היו דומים לאלו שבגולה.עם זאת, הם השתדלו להתערות בחיי היישוב העברי בארץ, ואנו הילדים הצברים כבר היינו ישראלים לכל דבר. לאמי היה ספר מתכונים של מאכלים אירופאיים שאמה כתבה לה בכתב ידה והמאכלים שאכלנו היה אירופאיים.

היו לי חברי ילדות מסורים שהכרתי כבר בכיתה א'. אחד – יורם זלצמן – שגר ברחוב המקביל לרחוב בו התגוררתי, והשני – נפתלי אלטמן – גר במרכז העיר רחוק מביתי. כל שעות הפנאי שלנו שיחקנו ברחוב, שהיה בעצם שביל עפר צמוד לביתי. המשחקים היו רבים ומגוונים: מחבואים, תופסת, 1 2 3 דג מלוח, קפיצה לרוחק בין 4 מקלות, סוס ארוך וסוס קצר, ׳ארצות׳ (משחק עם אולר בחול), שלום אדוני המלך, ועוד. למדתי בבית ספר דתי בשם ׳נצח ישראל׳. המשמעת הייתה חזקה ונבעה מהכבוד שרכשו ההורים למורים, ההורים תמיד נתנו גיבוי למורים. המקצועות שלמדתי היו: עברית, חשבון, ספרות, מולדת, תורה, גמרה, דינים והיו לנו גם שיעורי חקלאות בגינה הצמודה לבית ספר. עשינו גם תורנוית במטבח של מסעדת בית הספר שבה אכלו תלמידים מעוטי יכולת, לתורנויות אלו קראנו שיעורי תזונה. כמובן שהיו גם שיעורי התעמלות שהיו חביבים על כולנו. העונשים  בבית הספר היו: רישום במחברת השחורה של המורה. אחרי הרבה רישומים כאלו היו קוראים להורים לבית הספר. כמו כן הייתה העמדה בפינת הכיתה, שליחה לחדר המנהל, זימון הורים לבית ספר. בתקופתי לא הייתה תלבושת אחידה. השנים שבהם הייתי בבית ספר עממי היו גם השנים הראשונות של מדינת ישראל, ובגלל הגידול המהיר באוכלוסייה נאלצנו ללמוד משמרות של אחה"צ.

המורים האהובים עליי בבית הספר היו: צפירה זקס ומנחם מורשת. המקצועות האהובים עליי בבית הספר היו: ספרות ומתמטיקה. בבית ספרי היה חדר אוכל והמאכל האהוב עליי היה: רפרפת, ובלשון העממית – ״פודינג״. בילדותי (כיתה ה' – כיתה י"ב) הייתי חבר ומדריך בתנועת הנוער בני עקיבא. לתנועת הנוער היינו מגיעים בימי חול לפעולות ומשחקים שאותם העבירו לנו המדריכים ושבבגרותי אני העברתי. בשבתות היינו הולכים לתנועה להתפלל בבית הכנסת ולהשתתף בפעולות עם נושאים דתיים.

את סבתא (ליאורה בור) פגשתי באופן מפתיע: היא הגיעה עם משפחתה כשהייתה בת 12, ועברה לגור בקומה שמעליי. בשנים הראשונות להגעתה לשכונה הייתה סבתא בקשר טוב מאד עם אחותי הקטנה אסתר. בתקופה זו אני כבר למדתי בטכניון בחיפה, מחוץ לבית שהיה בפתח תקווה. כשהייתי בן 21 הצעתי לה חברות. הייתה זו חברות נוחה מאד מאחר והיא גרה קומה מעליי. הצעתי לה נישואים כשנתיים לאחר מכן והתחתנו בנובמבר 1966.

סבא וסבתא ביום חתונתם

תמונה 1

נולדו לנו שלושה ילדים: אמיר הבכור והתאומים שלומית ודרור, הצעירים ממנו בשלוש שנים. הראשון שהתחתן היה אמיר עם סמדר ונולדו לו: תמר, יעל, ואורי בן הזקונים. השניים הבאים שהתחתנו היו דרור והילה ונולדו להם: עמית, ויואב. אחרונה התחתנה שלומית עם נועם ונולדו להם שלושה ילדים: יובל, עידו, ורותם. הקשר בין ארבע המשפחות – שלי ושל ליאורה, של אמיר וסמדר, של דרור והילה, ושל שלומית ונועם  – הם טובים מאד, ואנו נוהגים להיפגש לעתים קרובות הן בארוחות שבת והן בטיולים משפחתיים. גם שמונת הנכדים שומרים על קשר טוב מאד ביניהם ושמחים על כל מפגש ומפגש. אני עבדתי בתור מהנדס ייצור, גם בני אמיר מהנדס ייצור שעוסק במערכות מחשוב. שלומית פסיכולוגית מומחית לטיפול בילדים, ודרור מהנדס אלקטרוניקה. תמר, הנכדה הבכורה, משרתת כבר בצבא ושאר הנכדים תלמידי בתי ספר. המשפחות גרות במרחק של כ 20 דקות נסיעה זו מזו, דבר המאפשר לכולנו להיפגש לעתים קרובות. הקשר בין ההורים והילדים בכל המשפחות הוא מצוין.

הזוית האישית

הנכד עידו: במהלך העבודה על הקשר הרב דורי נפגשתי עם סבא שלי, אותו אני פוגש לעיתים קרובות, אבל הפעם שמעתי סיפורים ממנו שאף פעם לא שמעתי ולמדתי עובדות שלא ידעתי. אני מאחל לסבא דוביק שימשיך לספר לי עוד סיפורים מעניינים שנים רבות.

סבא דוביק: במהלך העבודה עם נכדי עידו (שהוא הנכד הבן הראשון שלי אחרי 4 נכדות בנות) גיליתי ילד בוגר, שמוכן להקשיב ומגלה אהבה לסבא שלו. אני רוצה לאחל לעידו שיצליח בדברים שהוא רוצה להשיג: בלימודים, בחיי החברה שלו ובתחביב שלו בתופים. שימשיך להצליח.

מילון

האפלה
החשכת הבתים מפחד הצלפים על ידי כיסוי החלונות בחומרים אטומים לאור.

ציטוטים

”בתקופת ילדותו של סבא היו מאורעות בין הערבים ליהודים ביפו“

”יום אחד ארגון ״ההגנה״ הקים עמדה של מקלע כבד בקומה שמעלינו וכשהתחילו חילופי אש מול הפורעים הערבים החליטו הוריי שהגיע הזמן לעזוב את השכונה המסוכנת“

הקשר הרב דורי