מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מתימן הרחוקה לשקד שבשומרון

אסתר וליאל
מחנה גדנ"ע בגלילות
מילדה לאשה בן לילה

סבתא אסתר מספרת

שלום, שמי אסתר גושן.

נולדתי ב-1944 בתימן.

ילדותי

נולדתי להורי, אברהם ושולמית ז"ל.

יש לי אח ואחות מנישואי אמי הקודמים: שושנה גושן וסעדיה עמשי. אני הבת הבכורה להורי ואחרי נולדו אח ואחות: שלום ג'מילי ורחל שגן.

העלייה

עליתי בשנת-1949 כשהייתי בת חמש.

הילדים הקטנים עלו על חמורים והמבוגרים הלכו ברגל עד למקום מסוים, ושם חיכו משאיות ונסענו בהן עד לשדה התעופה שנקרא "חשד". שיכנו אותנו באוהלים מספר חודשים.

הגענו לישראל במטוסים, והמטוסים היו עמוסים ודחוסים בנוסעים. רוב האנשים ישבו על הרצפה.

מחנה עולים

אני זוכרת שנתנו לנו לאכול תמרים ולחמניות. הגענו לשדה התעופה בישראל, ומשם הסיעו את העולים למחנות קליטה שונים ברחבי הארץ.

אותנו שיכנו במחנה עולים שנקרא "עין שמר" ליד העיר חדרה שבו שהינו בערך שנה. חלק מהאנשים שוכנו במבנים של החיילים האנגליים וחלק מהאנשים שוכנו באוהלים. בתקופה זו, ירד שלג, חדר האוכל נהרס, נפלו מבנים, האוהלים עפו, והייתה תקופה מאוד קשה. אנשים וילדים חלו מאוד, ונעלמו הרבה מילדי תימן שעד היום לא יודעים היכן הם והוריהם מתו מעוגמת נפש על ילדיהם האבודים.

עברנו למעברת כרכור, גרנו בתחילה באוהלים, האוכל נקנה בעזרת תלושים בתקופת הצנע:

ההורים קנו אוכל בעזרת התלושים אשר קיבלו לפי מספר הנפשות בבית. המקלחות היו ציבוריות וגם השירותים (בול קליעה), רחיצת כלים במים ציבוריים, בישלו בבית על פתיליות וכיבסו ביד.

אחרי שנה עברנו לצריפים באותה מעברה וגרנו שם שנתיים. משם עברנו לשכונה בנויה, ולא גרנו במעברה יותר. הבתים היו דו-משפחתיים וקטנים מאוד {מטבח, שירותים ושני חדרים} אך הייתה חצר גדולה, דונם אדמה.

מי שהיה לו מעט כסף כהקדמה לקניית בית, קיבל את שאר הכסף כהלוואה ממשרד השיכון וכל חודש היה צריך להחזיר עם ריבית.

בגיל שתים עשרה חגגו לי בת מצווה בחיק המשפחה, וחודש לאחר מכן אבי ז"ל נפטר מדום לב בגיל שלושים ושש.

מיום זה ואילך ילדותי פסקה והפכתי להיות אישה בן לילה. אמי חלתה וכל עול המשפחה נפל עליי, קמתי בבוקר, חלבתי את העז, הכנתי לאחיי (אחי שלום בן עשר ואחותי רחל בת שמונה) את החלב לשתות, הכנתי להם כריכים לבית הספר, דאגתי שיתלבשו וילכו בזמן לבית הספר. הכנתי לאמי ארוחה, ולאחר מכן התארגנתי והלכתי לבית- הספר.

אחר הצהריים המשכתי את עבודות הבית, בלילה הייתי יושבת ומכינה שיעורים. בחופשים עבדתי בשדות, כרמים ובמשק בית כדי לעזור בכלכלת הבית, ובתקופה זו אמי לא עבדה.

סיימתי כיתה ח' בבי"ס יסודי ומשם עברתי לתיכון בקרבת הבית כי לא היה לנו כסף לאוטובוסים.
 
תמונה 1

בזמנו, תלמידים מצטיינים לא שילמו כסף עבור בית ספר תיכון.

למדתי בתיכון שלוש שנים ובמסגרת התיכון נסענו לעשרה ימים כדי לעזור לקיבוצים. הכיתה שלנו נסעה לקיבוץ צאלים בנגב ושם שתלנו סלק וסוכר. התלמים היו מאוד ארוכים.

במסגרת התיכון למדנו גדנ"ע ויצאנו לבסיס צבאי בצומת גלילות לעשרה ימים, ושם למדנו והתנהגנו כחיילים. בלילה שמרנו בבסיס ולמדנו לירות ברובים. תקופה זו חרותה בזיכרוני כחוויתית ועוצמתית.

מהתיכון עברתי לסמינר מורות וגננות בחיפה.

הלימודים בסמינר התחילו בשעה 14:00 והסתיימו ב- 20:00. בבוקר עבדתי בטיפול ילדים וחלק מהימים עבדתי במשק בית כדי שיהיה לי כסף ללימודים, לאוכל ולשכר דירה. התקופה הזאת הייתה לי מאוד קשה אך בעזרת עידוד אמי, החזקתי מעמד ולמדתי קשה כדי להצליח בתנאים מאוד קשים. אחרי שנתיים סיימתי את לימודי וקיבלתי תעודת גננת מוסמכת.

בשנה זו, 1964, ב-30 ביולי, כשהייתי בת עשרים, נישאתי לבעלי שלום וגרנו באותה שכונה. נולדו לנו ארבעה ילדים: תומר, דגנית, ליאת ואדיר.

תומר

דגנית

ליאת

אדיר

ג'סי

גל, רז

ליאל

רווק

הדר

רותם

תמונה 2

בספטמבר 1964, התחלתי לעבוד כגננת בפרדס חנה. בעבודתי בגן לימדתי ילדי עולים ממרוקו, קווקז, אתיופיה וכן ילדים צברים. האזור נחשב לאזור מצוקה. מאוד אהבתי את עבודתי למרות הקושי הרב שנמצא בה. רוב הילדים הלכו לבית הספר ברמה סבירה למרות מצבם הכלכלי והרגשי בבית. גרנו בכרכור שמונה עשרה שנים ואחרי זה עברנו ליישוב "שקד" בצפון השומרון. המשכתי לנסוע לעבודה בפרדס חנה למרות המרחק הרב.

ב"שקד" גרנו עשרים וחמש שנים, היינו בין עשר המשפחות הראשונות. בשנים הראשונות ביישוב, השתמשנו בגנרטור, לא היו כבישים, לא הייתה מכולת, לא הייתה קופת חולים, והתנאים הפיסיים היו מאוד קשים. יש לציין שהקשרים החברתיים היו מאוד חזקים, טובים ועזרה הדדית. כל היישוב היה כמשפחה אחת: חגגנו ביחד, במסיבות משפחתיות עזרנו זה לזה, השכנים שמרו על הילדים אם ההורים נסעו, כשהייתה ברית ביישוב כולם הכינו את הכיבוד, ועזרו במסיבות חתונה.

התקופה הזו הייתה תקופה יפה.

צביון היישוב בתחילתו היה רובו חילוני, ומעט משפחות היו מסורתיות.

בשבת הראשונה שעלינו ליישוב, בעלי שלום הביא ספר תורה של סבו ועם עוד חבר הקימו בית תפילה בתוך גן ילדים. אנשים שהפסיקו להתפלל, חזרו להתפלל בבית התפילה החדש. שלום ,בעלי, היה שליח ציבור שלוש עשרה שנים.

עזבנו את שקד, ב-2005, ועברנו לחדרה.

ב-2009, פרשתי לגמלאות, והיום אני מתנדבת פעם בשבוע אצל משפחות אתיופיות ועוזרת להם בכל נושא ובעיה.

אני מדריכה בהתנדבות שתי סטודנטיות שלומדות גננות והוראה.

כיום יש לנו שישה נכדים, הקטן בן שמונה, והנכד הגדול בן עשרים ושלוש ואנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה ונזכה לבריאות ושנים טובות 

 

מילון

מחנה עולים
יישוב זמני לעולים חדשים בראשית שנות המדינה כאשר הגיעו לארץ אלפי עולים חדשים. לרוב בנוי מאוהלים.

ציטוטים

”בלילה שמרנו בבסיס ולמדנו לירות ברובים. תקופה זו חרותה בזיכרוני כחוויתית ועוצמתית.“

הקשר הרב דורי