מאגר סיפורי מורשת

בזמנו, תלמידים מצטיינים לא שילמו כסף עבור בית ספר תיכון.

למדתי בתיכון שלוש שנים ובמסגרת התיכון נסענו לעשרה ימים כדי לעזור לקיבוצים. הכיתה שלנו נסעה לקיבוץ צאלים בנגב ושם שתלנו סלק וסוכר. התלמים היו מאוד ארוכים.

במסגרת התיכון למדנו גדנ"ע ויצאנו לבסיס צבאי בצומת גלילות לעשרה ימים, ושם למדנו והתנהגנו כחיילים. בלילה שמרנו בבסיס ולמדנו לירות ברובים. תקופה זו חרותה בזיכרוני כחוויתית ועוצמתית.

מהתיכון עברתי לסמינר מורות וגננות בחיפה.

הלימודים בסמינר התחילו בשעה 14:00 והסתיימו ב- 20:00. בבוקר עבדתי בטיפול ילדים וחלק מהימים עבדתי במשק בית כדי שיהיה לי כסף ללימודים, לאוכל ולשכר דירה. התקופה הזאת הייתה לי מאוד קשה אך בעזרת עידוד אמי, החזקתי מעמד ולמדתי קשה כדי להצליח בתנאים מאוד קשים. אחרי שנתיים סיימתי את לימודי וקיבלתי תעודת גננת מוסמכת.

בשנה זו, 1964, ב-30 ביולי, כשהייתי בת עשרים, נישאתי לבעלי שלום וגרנו באותה שכונה. נולדו לנו ארבעה ילדים: תומר, דגנית, ליאת ואדיר.

בספטמבר 1964, התחלתי לעבוד כגננת בפרדס חנה. בעבודתי בגן לימדתי ילדי עולים ממרוקו, קווקז, אתיופיה וכן ילדים צברים. האזור נחשב לאזור מצוקה. מאוד אהבתי את עבודתי למרות הקושי הרב שנמצא בה. רוב הילדים הלכו לבית הספר ברמה סבירה למרות מצבם הכלכלי והרגשי בבית. גרנו בכרכור שמונה עשרה שנים ואחרי זה עברנו ליישוב "שקד" בצפון השומרון. המשכתי לנסוע לעבודה בפרדס חנה למרות המרחק הרב.

ב"שקד" גרנו עשרים וחמש שנים, היינו בין עשר המשפחות הראשונות. בשנים הראשונות ביישוב, השתמשנו בגנרטור, לא היו כבישים, לא הייתה מכולת, לא הייתה קופת חולים, והתנאים הפיסיים היו מאוד קשים. יש לציין שהקשרים החברתיים היו מאוד חזקים, טובים ועזרה הדדית. כל היישוב היה כמשפחה אחת: חגגנו ביחד, במסיבות משפחתיות עזרנו זה לזה, השכנים שמרו על הילדים אם ההורים נסעו, כשהייתה ברית ביישוב כולם הכינו את הכיבוד, ועזרו במסיבות חתונה.

התקופה הזו הייתה תקופה יפה.

צביון היישוב בתחילתו היה רובו חילוני, ומעט משפחות היו מסורתיות.

בשבת הראשונה שעלינו ליישוב, בעלי שלום הביא ספר תורה של סבו ועם עוד חבר הקימו בית תפילה בתוך גן ילדים. אנשים שהפסיקו להתפלל, חזרו להתפלל בבית התפילה החדש. שלום ,בעלי, היה שליח ציבור שלוש עשרה שנים.

עזבנו את שקד, ב-2005, ועברנו לחדרה.

ב-2009, פרשתי לגמלאות, והיום אני מתנדבת פעם בשבוע אצל משפחות אתיופיות ועוזרת להם בכל נושא ובעיה.

אני מדריכה בהתנדבות שתי סטודנטיות שלומדות גננות והוראה.

כיום יש לנו שישה נכדים, הקטן בן שמונה, והנכד הגדול בן עשרים ושלוש ואנו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה ונזכה לבריאות ושנים טובות