מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה כהנא לבית משפחת ויסברג. נולדתי באמסטרדם בירת הולנד בזמן השואה בשנת תש"ג 1943. נולדתי בעת שיא הרצחנות באירופה.

הוריי, ילידי גרמניה, ברחו ממנה להולנד. כאשר אמי הייתה בגרמניה היא נעצרה והוכתה בליל הבדולח. ליל הבדולח נמשך בעצם שלושה ימים. הגרמנים הנאצים רצחו יהודים עצרו אחרים בבתי סוהר ועינו אותם. באותו לילה ואחריו הם הרסו מאות בתי כנסת. בעקבות מאורע זה אמי הבינה שעליה לברוח.

לפני שנולדתי באה אישה גויה הולנדית אל הוריי, שמה סטייה בומר. אישה זו הייתה שייכת למחתרת ההולנדית שהיו בה גם יהודים. היא הציעה להוריי להסתיר את התינוק שייוולד אצל אישה הולנדית שרצתה להסתיר ולהציל ילד יהודי. הוריי בתחילה סירבו כי לפני כן נפטר להם תינוק בן 10 חודשים, וגם כי הם פחדו להסתיר ולמסור תינוק שעדיין לא נולד.

בשנת 1943 אמי ילדה אותי בסתר בבית. היא ילדה בבית כיוון שהם קיבלו מידע שבאותו הזמן תהיה אקציה גדולה וייקחו את כל יהודי האזור למחנות. במשך תקופה של שישה שבועות אמי ניסתה לגדל אותי בסתר למרות הקשיים והסכנה. סטייה בומר ההולנדית המשיכה ללחוץ על הוריי למסור את הילדה הרכה שנולדה, בכדי להצילה. אחרי שישה שבועות הוריי הגיעו למסקנה שהם לא יכולים לטפל בתינוקת. ולכן הבינו שהם צריכים למסור אותה.

איש מחתרת בא ואמר למסור את התינוקת ליט דה יונג המצילה. הוא מסר להוריי את מקום המפגש עם האישה המצילה, וסימני זיהוי כיצד היא תיראה, למשל – חצאית שחורה וצעיף כחול. מסירת התינוקת הייתה צריכה להיעשות בחשאי. הוריי הורידו את הטלאי הצהוב ויצאו עם העגלה ואני בתוכה. הצורך למסור תינוקת הוא דבר קשה ביותר לאימא. אך הוריי היו צריכים לעצור את רגשותיהם וללכת אל מקום המפגש באומץ רב. כשהם פגשו את יט, אמי החזיקה את העגלה בשתי ידיים ומסרה ליט את העגלה מבלי שירגישו בכך העוברים ושבים. אמי הורידה את היד ויט שמה את היד שלה, אמי הורידה את היד השנייה ויט שמה את היד הנוספת ולקחה את העגלה. ואז כל אחד הלך לביתו.

רבקה ויסברג-כהנא

הקושי הרב להיפרד מהתינוקת גרם לאמי לרצות לראותה שוב. אמי, שידעה את כתובתה של יט, רצתה ללכת אליה ולראות את התינוקת. אבל אבי לא הסכים כי זה מסכן את כולם. בכל זאת אמי התעקשה מאד. הם הלכו לרב ספרא ושאלו אותו מה לעשות ואיך לרצות את אמי. והרב ענה להם: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה' כלומר, הוא התיר לאמי ללכת אל בית המצילה בכדי לראות את התינוקת. וכך אכן היה: הם הלכו לפגוש ולראות את התינוקת וכשהם דיברו ביניהם בבית המצילה יט בא איש מחתרת והודיע להם שהם לא יכולים לחזור לבית כי הנאצים סוגרים ומקיפים את כל הרובע היהודי.

הוריי היו מיואשים כי לא היה מקום להסתתר כיוון שלא הייתה להם זהות אחרת. ולכן הם יצאו והגיעו לתיאטרון היהודי שם אספו את כל היהודים וגירשו אותם למחנות. הם שמעו פתאום נאצי מחפש יהודים וצועק 'יודן ראוס' (יהודים החוצה). אבי היה מיואש ואמר די נמאס לי בוא נלך עם כל היהודים ואין לי כוח עוד להסתתר. אמי ענתה לו מתוך אמונה -למות אפשר תמיד ועד עכשיו ה' עזר לנו ונקווה לו שימשיך ויושיענו.

ואז אנשי המחתרת שידעו שהוריי נמצאים במקום הכינוס, סידרו לכל אחד מהוריי תעודת זהות אחרת.לא ידוע לנו איך בדיוק זה קרה אך זה קרה. וזה מה שהציל אותם. לאבי נתנו זהות של נהג רכבת שסירב להסיע יהודים למוות למחנות . ואז הסתירו אותו נשים גויות כאדם לא יהודי אלא הולנדי מתנגד לשלטון. במשך שנתיים הוא היה בעליית גג ורק בלילות חשוכים בא מישהו מהמחתרת וטייל אתו ברחוב. אמי קיבלה זהות של משרתת גויה אצל רופא הכפר כי אשתו הייתה חולה מאד. המסתיר ד"ר קיפ ידע שהיא יהודייה וכמובן שהקצינים הגרמנים ששמו אותם בבית הרופא לא ידעו זאת. היא בישלה וניקתה עבורם.

יום אחד פרצו אנשי גסטפו הביתה לבדוק אם אין יהודים ושהכל תקין. אז תפסו את הרופא המסתיר, הכו אותו והרביצו לו – הוא לא גילה כלום. רצו להוציא אותו להורג אבל התברר שהוא הציל חייל גרמני. אבל אמרו לו שאם עוד פעם הוא יעבוד במחתרת יהרגו אותו. ושחרורו אותו. הרופא המשיך להסתיר את אמי ולעבוד במחתרת ולא הלשין על אף אחד. בינתיים באמסטרדם- יט המצילה-המסתירה כותבת לאמי עליי כדי שהיא לא תדאג. אמי בכל זאת דאגה ואז יט לקחה אותי לאמי כדי להראות לה אותי כדי שהיא לא תדאג ורק ככה היא נרגעה.

רבקה עם המצילה יט דה יונג

אז הלשינו עליי. הגרמנים הגיעו ויט הביאה להם את התעודות ואמרה להם שאני – התינוקת – לא יהודייה אלא יתומה, ושהיא מגדלת אותי. הם הלכו. סטייה עכשיו הציעה ליט לבוא אליה עם התינוקת לברוח מהמקום המסוכן אליה לכפר. כעבור זמן מה, חזרנו לאמסטרדם.

באותה התקופה היה מחסור גדול. האוכל אזל בבית ולא היה מאיפה לקנות. לכן יט לקחה את האופניים ושמה בשקים שלהם חפצים יקרים וקיוותה שההולנדים בכפרים, שהיה להם מספיק כי הייתה להם רפת וכן לול והם גידלו חיטה, לכן הם יכלו לתת ליט אוכל. אחרי שקיבלה מהאיכרים אוכל, מילאה את שקי האופניים התחילה לחזור הביתה באופניים בזמן שהייתה סערה קשה בחוץ והיה מאד מאד קר. היא רכבה על האופניים עד שלא יכלה יותר ולאט לאט נגמר לה הכוח. בסוף היא ממש כבר נפלה כמעט שאבדה את כוחותיה. בדיוק הגיעה לשם משאית גרמנית והחיילים נתנו לה לעלות ונתנו לה יין כדי שתתאושש. כשהיא הגיעה הביתה, היא הייתה מאד חולה. יט התאוששה כעבור כמה זמן וחזרה לתפקוד.

המלחמה הסתיימה. שישה מיליון יהודים נרצחו בה, כולל מיליון וחצי ילדים. רוצחים גרמנים רצחו שליש מהעם היהודי.

יט גילתה שההולנדים חוקקו חוק שאומר שאסור להחזיר ילדים שהוריהם לא מוכיחים שהם יודעים לחנך את הילדים שלהם ויכולים לדאוג להם. יט בכל זאת החזירה אותי להוריי ולא 'שמה' על החוק.

רבקה עם הוריה

לעומת זאת 392 ילדים יהודים לא חזרו להוריהם ולכן התבוללו. חשוב לדעת ש 80% מיהודי הולנד נרצחו בשואה. לכן רוב ההורים לא חזרו.

באותו זמן בארץ ישראל, לפני הקמת המדינה, הרב הראשי יצחק הרצוג שמע על החוק ההולנדי והסתובב ברחבי הולנד וניסה להחזיר את הילדים להוריהם. הוא דיבר עם השלטונות של כל הארצות ודרש שכל הילדים יוחזרו להוריהם. הוריי יצאו ממחבואיהם ובאו לקחת אותי מיט. הם שיקמו את חייהם. נולדו לי אח ואחות. אבי שיקם את הקהילה באמרספורט שבה גרנו, בזכות זה שהיה חזן, מוהל, ידע עברית ולימד אותה לנוער. כעבור ארבע שנים עלינו לארץ לירושלים, כשהארץ הייתה בת חצי שנה. המשכנו בקשרים עם יט כל השנים. וגם עם המצילים האחרים. לשלוש משפחות המצילים שלנו נתנו את אות חסידי אומות העולם.

אנחנו מודים לקב"ה על כל הנסים שעשה למשפחתי וזכיתי לעלות לארץ ולהקים עם בעלי, גם הוא ילד ניצול שואה מרומניה, משפחה ענפה.

כל המקיים נפש אחת (מישראל) כאילו קיים עולם מלא.

הזוית האישית

שלמה: כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו. הסיפור של רבקה היה מעניין ומרגש.

ישי: זה לימוד חוויתי ומהנה וסיפור מעניין.

יאיר: חשוב לשמוע סיפורים מהזוית של הניצולים עצמם. תודה על התכנית.

רבקה: נהניתי מאד לשבת עם השלישייה הזו. שמחתי לראות את ההתעניינות האמיתית שלהם במה שהתרחש. (מה שאינו מובן מאליו בגיל הזה). שיתוף הפעולה בין ארבעתנו היה פורה ומושקע.