מאגר סיפורי מורשת

שמי סימי אלחרר, נולדתי  בתאריך 24.4.1952 בקזבלנקה, מרוקו.

נשואה לעמרם אלחרר, אמא לשלושה (יוסי, עינב ומיטל) וסבתא לשלוש נכדות (ליהיא, מאיה ועלמה). עלינו לארץ בשנת 1957 (לפני כ-60 שנה)ועברנו למעברה בעפולה. לאחר החתונה שלנו (1992) עברנו לגור בבית שאן במשך 20 שנה. מאז שאני מכירה את עצמי עבדתי בגני ילדים (עד היום).

בשנת 1995 הופיעה מודעה בעיתון שמחפשים משפחת אומנה בהרצליה, לשמונה ילדים שהגורל התאכזר אליהם ולא יכלו לגור עם הוריהם (עוני, פשע, זנות וכו') הגשנו אני ובעלי בקשה לעבודה, לאחר ראיון להתאמה עברנו בהצלחה את מבחני הקבלה הינו הורים במשרה מלאה: כגון: התנהלות מול בתי הספר, קופת החולים, פסיכולוגים, וכמו כן ההורים של הילדים. מיותר לצין שליד העבודה הרגשית מול הילדים שהוצאו מביתם היו קשים, והילדים הוצאו מביתם במצב לא קל. היה קשה להם להשתלב במערכת ביתית ולימודית.

אט אט, בעמל רב הצלחנו להקנות להם דפוסי התנהגות נאותים וכושר התמדה בלימודים. הייתה גם מסגרת עוטפת כגון, פסיכולוגית עובדת סוצילית ומפקחת. עם קבלתנו היגענו רק עם מיטל, בתנו הקטנה ושני ילדיי יוסי ועינב נשארו לגור לבד בבית שאן. כשגדלו הם עברו לגור קרוב למשפחת אומנה וכך הקשרים התהדקו והתחזקו. הילדים למדו בבתי ספר מגוונים, כגון: אילנות ויוחנני, ובנוסף לכך השתלבו בקהילת בתי הספר.

עבדנו כשמונה שנים עבודה שוחקת, עבודה כזו זה הרבה זמן. עזבנו בשנת 2002. עברנו אותה בהצלחה והילדים גדלו והשתלבו בקהילה כולל שירות צבאי, נישואים והורות. יש לנו עד היום קשר טלפוני עם הילדים. היום, אני מטפלת בנכדות באהבה רבה מאוד.

אני ובנות משפחת האומנה

 השיר בו בחרנו: לתת בועז שרעבי

הזוית האישית

סבתא סימי: המסר שלי לצעירים: לעזור, לתת, לחבק, ללמד, להקנות הרגלים להמשך הדרך התמדה בלימודים וגם כשקשה לא מוותרים (עבודת קודש).

מאיה רז: סבא וסבתא עזרו לילדים מסכנים וזה דבר יפה ולא מובן מאליו.