מאגר סיפורי מורשת

שמי מנחם הרפז, אני סבא של נויה עמר. נולדתי בתל אביב ב-29/8/1948 בן בכור להוריי יעקב ומלכה גולדברג. למדתי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון ומנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. הייתי מנהל בכיר בענף הביטוח 40 שנה. פרשתי לפנסיה לפני 3 שנים וכיום אני בדירקטוריונים של מספר חברות ביטוח.

משואה לתקומה

ההורים שלי נולדו בפולין במשפחות דתיות והיו בשנות ה-20 שלהם, כאשר עברו את הזוועות של השואה בגטאות, במחנות עבודה ובמחנות השמדה. כל המשפחה של הוריי נספתה בשואה. בשנת 1945, בסיום המלחמה, הם ניצלו על ידי הרוסים ששחררו את המחנות בהם שהו בגרמניה אבל הם היו חולים מאוד. הצלב האדום הבינלאומי העביר אותם להחלמה לשבדיה. בשבדיה הם הצטרפו לתנועת הנוער הציוני שם הכירו והתחתנו. בשנת 1947, הם עלו לארץ על אניית מעפילים "חיים ארלוזורוב". האנייה נתפסה על ידי הצבא הבריטי ששלט אז בארץ וכל המעפילים נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. מיד אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הם הגיעו לארץ והתיישבו בתל אביב.

החיים היו מאוד קשים. נולד לי אח והיינו 4 נפשות בחדר אחד בקומה שלישית בלי מעלית כאשר המקלחת והשירותים היו בקומת הקרקע. כאשר הייתי בן 6 עברנו לדירה גדולה יותר בצפון תל אביב. כאן למדתי בבית ספר יסודי ובתיכון ונולדה לי עוד אחות. בסיום התיכון נרשמתי לעתודה האקדמית ולמדתי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון בחיפה.

יישוב הארץ

באחד האירועים המשותפים של סטודנטים מכמה אוניברסיטאות, הכרתי את אשתי אתי שלמדה עבודה סוציאלית. בסיום הלימודים הקמנו משפחה מסורתית ונולדו לנו 3 ילדים – ליאת אימא של נויה, גיא ויפעת. בסוף 1978 עזבנו את רמת גן בה גידלנו את שלושת ילדינו והצטרפנו לגרעין שהקים יישוב חדש בשומרון. היינו בין 100 המשפחות הראשונות שהקימו את היישוב "אריאל" שהפך במשך השנים לעיר. בחמש השנים הראשונות התגוררנו בקרוון ובנינו את בית הקבע שלנו. הייתי פעיל מרכזי ביישוב, חבר בוועדת הקבלה וראש ועד התושבים הראשון.

ביום שישי ארור אחד (13.1.1984) אשתי אתי ובתי ליאת חזרו ברכבם לאריאל והיו מעורבות בתאונת דרכים קשה בה נהרגה אתי וליאת נפצעה קשה. נשארתי לבד עם שלושה ילדים קטנים: ליאת בת 13, גיא בן 9, ויפעת בת שנה. באותה תקופה עבדתי ברחובות כמנהל בכיר עם אחריות על 100 עובדים. החלטתי לשים את העבודה במקום שני ואת הילדים שאיבדו את אימא שלהם במקום ראשון. כל בוקר לקחתי אותם לבית הספר ולגן ואחר הצהריים החזרתי אותם הביתה. ביליתי איתם כל זמן פנוי ומילאתי את תפקיד האימא והאבא.

משפחה מחדש

בתחילת 1985, הכירו לי חברים את דפנה אימא של עומרי (היה בן 12). חגי אבא של עומרי והבעל של דפנה שהיה מפקד בחיל השריון נהרג במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן (1973). דפנה גידלה את עומרי לבדה במשך כל השנים האלה. דפנה נולדה במושב, הייתה חילונית גמורה ועסקה בהוראה. לאחר תקופה קצרה דפנה ואני החלטנו לחיות חיים משותפים ולהקים בית מחדש. המצב המשפחתי היה מאוד מורכב. דפנה ועומרי גרו בתל אביב ואני עם שלושה ילדים גרנו באריאל שבשומרון. לארבעת הילדים שלנו היו תשעה סבים וסבתות בכל רחבי הארץ: לעומרי היו סבא וסבתא שגרו בקיבוץ נען (ההורים של חגי) וסבתא שגרה במושב באר טוביה (אימא של דפנה). לעומרי היו גם סבא רבא וסבתא רבתא  שגרו בתל אביב. לילדים שלי היו ארבעה סבים וסבתות בתל אביב (ההורים שלי וההורים של אתי). החלטנו שלטובת הילדים וכדי שהמשפחה תהיה מלוכדת אנחנו צריכים לשמור על קשרים טובים עם כולם כי המשפחה וההיסטוריה שלה הם חלק מאתנו לטוב ולרע.

באפריל 1985, דפנה ואני התחתנו כשהאורחים העיקריים בחתונה היו ארבעת הילדים שלנו והסבים והסבתות "מכל הכיוונים". השתקענו בתל אביב והקפדנו לבקר כמעט כל שבוע את כל הסבים והסבתות בכל רחבי הארץ. מיד אחרי החתונה דפנה אימצה את שלושת הילדים שלי ושל אתי ואני אימצתי את עומרי וכך הפכנו למשפחה "אמיתית" גם בעיני החוק. דפנה עזבה את עבודתה, התרכזה בחינוך הילדים ולהנאתה עסקה במוזיקה, בכתיבה, בעריכה ובהמשך הלימודים. כעבור שנתיים נולד לנו בן זקונים אח לארבעת אחיו הגדולים. כל חמשת האחים גדלו, סיימו אוניברסיטה והתחתנו. נכון להיום הם הביאו לנו 10 נכדים מדהימים. כיום אחרי 35 שנים אנחנו גרים בתל אביב. ארבעה מהילדים עם משפחותיהם גרים לא רחוק מאתנו וילד אחד עם משפחתו גר בסיאטל שבארצות הברית.

סיכום

אנחנו גאים במה שעשינו ונהנים מהמשפחה המופלאה שהקמנו וכמובן זוכרים את האימא והאבא של הנכדים שנפטרו ותמיד נשארו ויישארו חלק מהמשפחה.

בשנת 1986 פנו אלינו מארגון אלמנות צה"ל ובדקו אם נהיה מוכנים להקליט תכנית רדיו בביתנו, על משפחה שהצליחה להשתקם ולצאת מהשכול. הסכמנו ועורך תכניות בשם עופר שמיר שהה בביתנו כשלושה חודשים והקליט חומרים עמי, עם דפנה וארבעת הילדים. התוצאה שודרה בגלי צה"ל בתכנית רדיו בשם "משפחה מחדש" ששודרה בערב ראש השנה תשמ"ז (4.10.1986).

משפחה מחדש:

הזוית האישית

מנחם: אין דבר העומד בפני הרצון וניתן להתגבר על כל קושי. השמיים הם הגבול – צריך רק לרצות להשיג אותם. המשפחה היא מעל הכול גם ברגעים הקשים וגם ברגעים השמחים. ההיסטוריה האישית והלאומית שלנו היא חלק בלתי נפרד מאתנו והיא שנותנת לנו את תעצומות הנפש להתמודד עם העתיד.

נויה: הסיפור של סבא והמשפחה שלי מאוד מעניין. הם עברו קשיים גדולים אבל הצליחו להקים משפחה מדהימה. הצטרפתי לתכנית הקשר הרב דורי כדי לדעת על העבר של המשפחה שלי לפני שנולדתי וגם רציתי לבלות הרבה יותר זמן עם סבא שלי.