מאגר סיפורי מורשת

בַּעֲיָרָה קְטַנָּה בְּפוֹלִין בשם יאבוז'נו לְיַד הָעִיר קראקוב חַיָּה מִשְׁפַּחְתִּי שֶׁהָיְתָה דָּתִית, אמידה וּמוֹכֶרֶת בסביבה.

 

בַּמִּשְׁפָּחָה חָיוּ סבתי חָנָה, סָבִי שְׁמוּאֵל וּשְׁמוֹנַת יַלְדֵיהֶם: הַבְּכוֹר אֱלִימֶלֶךְ, אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, אודל, הַתְּאוֹמִים יוֹסֵף אַבָּא שֶׁלִּי וְיַעֲקֹב שנולדו בצ'כיה בקארלו ויורה, מֵאִיר, פייגל וְשָׁרָה. הָיְיתָה לָהֶם אָחוֹת נוֹסַפְתָּ בְּשֵׁם מירה'לה שֶׁנִּפְטְרָה בְּגִיל שְׁנָתִיִּים. יַעֲקֹב, הַתְּאוֹם שֶׁל אָבִי נִפְטַר מִמַּחֲלָה בְּגִיל שְׁמוֹנֶה עֲשָׂרָה. 

 

בבעלות המשפחה הייתה חנות למשקאות חריפים. הרווח הכלכלי בחנות היה בעיקר מן הפולנים שאהבו לשתות. כשדוד ברונר עלה לארץ בשנת 1936 הוא העביר להם את בית החרושת לסודה שהיה ברשותו. מקור נוסף לפרנסת המשפחה היה פנסיון אותו שכרו וניהלו בארבעה חודשי קיץ כל שנה. הפנסיון היה בביסטרה, זוהי עיירת נופש שמסביבה הרים, האוויר במקום היה צלול ונעים והביא אליו נופשים רבים. בפנסיון הייתה מסעדה גדולה ונופשים מבאי העיירה באו לאכול בה. באותם חודשים סבתי וסבי היו בפנסיון והמשפחה התגייסה לעזרה בבית בעיקר הבנות שהיו בנות חייל, מוכשרות מאוד והיטיבו לנהל את הבית כשההורים לא היו בו.

 

בפולין היה חוק חינוך חובה, כל ילדי פולין (כולל היהודים) חויבו ללמוד שבע שנים בבית- ספר יסודי, מגיל שבע עד ארבע עשרה. שעות הלימוד היו בדרך כלל מ-8:00 עד 13:00 הלימודים התקיימו במשותף עם ילדי המקום, פרט לשבתות שבהן הילדים היהודים נעדרו מבית-הספר בהסכמת השלטונות. היחסים בין הילדים הפולנים והילדים היהודים בביה"ס היו גרועים, המריבות היו תמידיות מכות ותגרות פרצו דרך קבע. המורים גם היו אנטישמיים ושונאי ישראל מובהקים. באווירה זו היה קושי רב בלימודים. דודי מאיר סיפר: כאשר היה ילד באמצע שנת לימודיו, חשדה בו מורה אנטישמית שהוא דיבר עם תלמיד. הכתה בו בחוזקה במקל על ראשו, סימנים רציניים ונפיחות רבה נראו במקום. הכאב היה קשה מנשוא. הוא הלך לרופא יהודי שהעלה על הכתב את כל האירוע, והמשפחה החלה בהליכים משפטיים נגד המורה. ראש העיר התערב וביקש מסבי לבטל את התלונה, הוא נענה לבקשתו ואפשר לדודי הפסקת לימודים על מנת להשתיק את העניין החמור, מאז דודי הפסיק את לימודיו בבית הספר היסודי, בכיתה ה'. הילדים היהודים למדו יום יום לאחר מנוחת הצהריים ב"חדר" עברית ותנ"ך. אחרי שסיימו את חוק חינוך חובה ביסודי, למדו בבוקר ובערב שיעורים בבית- כנסת, אבי והתאום נסעו ללמוד בישיבת "כתר תורה" בקשאנוב. 

 

דודי מאיר נרשם ל"הכשרה" שהייתה מטעם צעירי אגודת ישראל, מטרתה הייתה להכשיר בחורים יהודים לעלות לארץ ישראל. ביתו של אבי היה ציוני וכך חינכו את הילדים, רק טבעי הדבר שהבוגרים רצו לעלות לארץ. דודי קבל אשרה (רישיון כניסה לארץ), אולם היות שאבי שהיה אחיו הגדול ממנו צריך היה להתגייס לצבא הפולני, ההורים החליטו שהאשרה תירשם על שמו של אבי ובעתיד קיוו שגם דוד מאיר יוכל אף הוא לעלות לארץ. בשנת 1935 מאיר נשאר בפולין ואבי עלה לישראל. בעקבות עלייתו נוצרו בעיות רבות למשפחה, משהגיע מועד התגייסותו באו לביתם על מנת לחפשו, כמובן לא מצאו אותו. הוא ברח, עבר את הגבול וכבר שהה בארץ הקודש. אבא חיפש דרך לעלות לארץ מכיוון שבתקופה  הזו היה מנדט בריטי בארץ ושלטון זה כמעט ולא אפשר ליהודים לעלות לכאן, לכן רוב היהודים עלו בדרך בלתי לגאלית (לא חוקית).תקופה זו נקראת העפלה בה עלו יהודים לארץ בשלוש תקופות. מ1934 עד 1939  הייתה התקופה הראשונה בה אבי עלה לארץ,  לאחר מכן עלו בתקופת מלחמת העולם השנייה והתקופה השלישית הייתה מתום המלחמה עד הקמת מדינת ישראל. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה והתגברות האנטישמיות. במסע עלייתו לארץ הגיע לטריאסטה שהייתה עיר נמל בצפון-מזרח איטליה על גבול סלובניה.                                    

                                                      

 

בשנת 1935 עלה לארץ בספינה רעועה שהביאה לחופי ארץ ישראל בחשאי פליטים יהודים.

 

יבוז'נו נכבשה בידי הגרמנים בשבוע הראשון של ספטמבר 1939 עם תחילת מלחמת העולם השנייה, כמו במקומות אחרים הגרמנים חטפו יהודים ברחובות העיר, התעללו בהם ועינו אותם. הם ערכו חיפושים בבתים כדי לקחת דברי ערך ולבוש. הם החרימו את דירותיהם ובהמשך נצטוו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי צהוב. במאי 1942 הגרמנים כיתרו את העיר וכל היהודים רוכזו בככר השוק, האנשים שניסו להימלט נורו למוות. שם עשו סלקציה ומיינו את האנשים, הכשרים לעבודה שולחו למחנות עבודה ואילו אלף איש בהם זקנים, חולים וילדים מבתי יתומים רוכזו בבית הכנסת ושם ישבו בצפיפות רבה וסבל כמה ימים ולאחר מכן הובלו ברכבת מסע למחנה ההשמדה אושוויץ. ביולי 1943 חוסל הישוב היהודי ביבוז'נו ובניהם בני משפחתי: סבתא חנה, סבא שמואל, דודי אלימלך ואשתו. דודותיי אדלה הבת השלישית, פייגה הבת השישית ושרה בת הזקונים שלא רצתה לעזוב את הוריה ונספתה שם יחד איתם.

 

 

דודי ישראל היה באושוויץ מספר שנים וסבל ממכות, התעללות ורעב כבד, הוא יצא משם שבור ורצוץ, התחתן ועלה לארץ. דודי מאיר שירת בצבא הרוסי וכך ניצל, שם הוא הקים משפחה, נולדו לו ילדים ואחרי המלחמה כול משפחתו עלתה גם היא לארץ.

 

בארץ אבא התפרנס כפועל בניין וגר עם מספר חברים בדירה הם חיו בדוחק ובצפיפות, גם אוכל היה בצמצום רב.

 

סבא יוסף כפועל בניין (ראשון משמאל)  

 

לאחר מכן רכש משאית ופתח משרד להובלה במרתף שנמצא ברחוב אגריפס בירושלים, בעקבות תאונת דרכים נאלץ לסגור את העסק. אבי התגייס לשורות ההגנה והיה שם בתפקיד של גפיר (כינוי לכוחות של שוטרים יהודים בתקופת המנדט הבריטי, תפקידם היה לעזור למשטרה הבריטית להגן על ישובים יהודיים).   אחרי ההכרזה על מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (1948) אבי נלחם במלחמת השחרור. כאן הייתה לו משפחה דודים ובני דודים והוא היה איתם בקשר, לאחת מבנות הדודות הייתה חברה בשם פנינה שראתה את אבי שהיה בחור יפה, חכם, רציני והתאהבה בו, היא הייתה ג'ינג'ית תוססת עם שמחת חיים והוא התאהב בה. הם נישאו באוגוסט 1941.           

 

סבתא פנינה וסבא יוסף בחתונתם

 

 

להורי נולדו 5 ילדים. הבכורה נפטרה בלידה, השנייה היא מרים אחותי הגדולה, בשנת 945 אני נולדתי, אחותי הקטנה טובה נולדה ב1949 לאחר קום המדינה ואחי בן הזקונים נפטר בגיל 3 חודשים. אני נשאתי לדני האוסליך ב 1965, נולדו לנו 3 ילדים: אייל, שי וספי, צעיר הבנים נקרא אסף יוסף ובקיצור ספי על שם אבי שנפטר באותה שנה מסרטן בגיל 61. בני ספי התחתן עם ליעד בדיחי ונולדו להם 3 ילדים: הבכורה שיר שתיעדה את הסיפור ולימדה אותי מחשבים, כעבור 4 שנים נולד אורי ואחרי שנה נולדה רוני. אייל נישא לנטלי ונולדו להם ערן וקורל, שי נישא לרותי ונולדו טל הבכור וניר ורון התאומים. המשפחות של איל, שי וספי גורמות לנו להרגיש נחת רוח ואושר רב הממלא את ליבנו.

 

תשע"ו